ניקו קם בבת אחת במיטה שלו. ליבו דפק בחוזקה. הוא בדיוק חלם סיוט על לראות את קופידון מחייך אליו בערמומיות. כשנרגע, בערך, הוא נשם עמוק ויצא החוצה ובהה בכוכבים. הוא כמעט נרדם על הביתן כששמע רעש והתעורר, מטושטש. הרפיה. הוא התלבט אם לחזור לביתן, ואז החליט שלא ונשאר, מה גם שההרפיה לא נראתה מעוניינת בו לשמחתו והוא נשאר. אלא שאז..."ניקו?" הוא שמע קול של בן והסתכל עליו במעורפל. ליבו נעצר כשזיהה את מי שדיבר. "כי...רון?" הוא שאל בטישטוש. הקנטאור חייך אליו. ואז ניקו מצמץ בחוזקה וחזר להסתכל על הביתן. "זה לא יכול להיות," הוא מלמל. "אני חולם." והוא חזר לבהות בכוכבים כשהוא חושב על וויל. "ניקו, ילדי" הקול התעקש. "אתה ל א חולם." ניקו הסתכל על הקול בהיסוס. הקול הנהן בעידוד. "אתה רואה אותי משום שאתה בנו של האדס." ניקו בהה בו. וויל נעלם מראשו לשם שינוי, לראשונה מזה שעות. "אבל..." הוא אמר בהיסוס, כשהוא פוחד לפגוע בכירון. "אני לא רואה... קנטאורים וסאטירים." הוא מלמל, נבוך. כירון המהם. משהו בזה היה מוזר... ניקו הקשיב להמהום. ממתי כירון מהמהם? הוא רשם לעצמו את זה ובינתיים שיחק את המשחק. "אולי אתה מתחיל לראות. אני בהחלט כאן." כירון נשמע מפוחד, מה שכמעט בילבל את ניקו, אבל אז הוא נזכר בהמהום והחליט. ניקו הנהן בהחלטה עקב כך ובלע רוק. "מ...מה - " "מדוע קמת מלכתחילה, ילדי?" כירון שאל לפתע. ניקו הסמיק. כן, אין ספק שמשהו פה לא בסדר. "שום דבר." הוא אמר במבוכה. כירון חייך. "וויל?" הוא אמר ברוך. ניקו לא ענה. גוש נתקע לו בגרון. לבסוף הוא הכריח את עצמו לדבר. הוא הנהן במאמץ. "בערך. אנחנו..." הוא הסמיק כשחשב על מחנה יופיטר. "אבל למה אתה פה?" הוא החליט לשנות נושא בלהט. פניו בערו. רגליו רעדו. הוא לא יכול לדבר על זה. כירון הרצין. "אתה יכול לסמוך עליי, ניקו. אבל..." כירון כחכח בגרון. "אני צריך עזרה, כנראה." כירון נראה נבוך לא פחות ממנו. ניקו צמצם עיניים. "עזרה?" הוא שאל. כירון יכול לעשות הכל. וויל צחקק בראשו בהסכמה. הוא טלטל את ראשו בניסיון להתמקד בשיחה. וויל האמיתי ישן עכשיו בביתן אפולו. ניקו נאנח מכך. כירון זז באי נחת והצליף בזנבו בדיוק באותו זמן. "מה?" ניקו שאל בקול צרוד. "בוא," כירון אמר. "ליער." "הגופה שלך כבר לא שם," ניקו הזכיר לו והתחיל להרגיש שוב כמו עצמו בסיפוק. כירון חייך חיוך מתוח. "נכון. אבל עדיין..." המורה שלו נראה על...סף...בכי? ניקו איבד את שארית הדם בפניו כשראה את זה ומיהר לקום ולבוא איתו ליער. הוא חייך מנומנם כשוויל חבט בו בשחזור היום. "מאוהב, מה?" כירון אמר בחיוך והחזיר אותו למסלול. ניקו לא שם לב שסטה מהדרך בכלל. הוא האדים. "ל..לא. רק..." הוא חרק. בסוף הוא כחכח בגרון ובלע בכוח. "זה וויל. אני לא מצליח להוציא אותו מהראש." הוא התלונן. הוא היה בועט בעצמו, אבל הייתה לו הרגשה שזה יכאב. כירון ליטף אותו בכתף בעדינות. ניקו הופתע מזה שהוא מרגיש אותו, אבל החליט לא להגיב. "אתה לא צריך להוציא אותו מהראש, ילדי." כירון אמר ברוך. ניקו משך בכתפיו בחוסר אונים. הוא היה עייף מדי בשעה כזאת למאבקי נפש האלה. "למה הבאת אותי ליער?" הוא שאל בעייפות. כירון הניד בראשו. "בוא." הוא אמר בקול חמור והם הלכו בדממה. "אה..." ניקו אמר כשהם הגיעו למבוך, ואז לאגרוף זאוס. "כן כן." כירון אמר בסיפוק. "אנחנו בהחלט אמורים להיות כאן." אוקיי, עכשיו ניקו היה בטוח שזה ל א כירון. הוא שלף את החרב שלו באיחור ו"כירון" נעלם. איש הופיע מצידו השמאלי והוא תקף אותו. "ח'ונסו" ניקו נהם. הוא זכר איך ליאו תיאר אותו. האל המצרי צחק. "להתחפש לבן אלמוות כשאתה יודע שהרגת את האמיתי... אני לא יודע מה יותר אירוני מזה." אל הירח המהם. "אולי העובדה שאני נמצא ליד חצויי יווני, במחשבה שנייה." הוא צחק מעצמו וניקו נהם והחזיר במאמץ נפשי את החרב שלו. "מה אתה עושה פה?" הוא שאל. ח'ונסו חייך חיוך ערמומי. "אני מבין שאתה יודע מי אני." "אתה ח'ונסו," ניקו אמר ברטינה. זה הזכיר לו את קופידון. "אל הירח המצרי. יש לך משחק שקשור איכשהו לתוכלת החיים." ח'ונסו נראה מופתע והנהן. "אכן כך, ניקו די אנג'ילו, בן האדס." "איך אתה יודע מי א נ י?" ניקו התפלא פליאה אמיתית. ח'ונסו משך בכתפיו. "התשובה לא תמצא חן בעיניך. אני יודע הכל על כל אחד, מאחר וכמו שאמרת, יש לי משחק שקשור לתוכלת החיים. אני יודע את הזכרונות שלך." ניקו נחנק. "אה." הוא אמר בקול קטן. ח'ונסו משך בכתפיו בשנית. "שיהיה. תכף תראה שוב את וויל. אבל קודם..." בעוד אוזניו של ניקו מאדימות ח'ונסו דחף אותו קדימה, וניקו ראה את וולט ההוא. "אנוביס" ניקו אמר. וולט הסתובב אליו במבט מוטרד. "וולט עכשיו, אני מעדיף. אבל כן. ניקו די אנג'ילו, בן ההאדס." ניקו לא ענה. הוא כבר הבין שהם כבר יודעים. "מה אתם רוצים מבני האלמוות? למה אתם הורגים גם את שלכם?" ניקו שאל לאט. וולט נאנח, אנחה שלחרדת ניקו, חרדה שהצליח לא להראות, אנחה שנראתה כמו סימן כלשהו. למי? למה? לא חשוב. ניקו התכונן לברוח כל רגע. אבל מה הם רוצים ממנו? הוא תכף ישאל. "אנחנו צריכים אלמוותיות. בסתת כבר חיה שנים רבות. והיא תמיד הייתה מוכנה להקריב את עצמה למען רע." "מי זה רע?" ניקו שאל, והתאפק מלהוסיף גם 'ומה זה השם הזה, לעזעזל?' "אל השמש אצלנו" ח'ונסו היה זה שענה לו והרים לו גבה. "אני בטוח שהיית דלוק עליו אם היית רואה אותו." ניקו רק נהם בתשובה וח'ונסו צחק. וולט התעלם מהם - הוא נראה עייף לא פחות מניקו. אולי הוא יכול לנצל את זה... תוכנית התחילה להתגבש בראשו. הוא אולי לא היה אנבת' (לצערו, פעם) אבל תוכניות היו צד חזק אצלו, כנראה כי היה בן האדס. למוות תמיד יש תוכנית לא צפוייה. ניקו הבליע חיוך. "מה אתם רוצים ממני?" הוא ניסה להשמע מתלונן. ח'ונסו חייך חיוך ערמומי שוב. "אתה היית בן אלמוות זמן קצר." הוא אמר. ניקו בהה בו בחוסר הבנה. "קזינו לוטוס," האל אמר והבטן של ניקו התכווצה. זה נחשב? "כן, זה נחשב, בן כלאיים קטן שכמוך. עכשיו..." ח'ונסו פנה לוולט בזמן שהפנים של ניקו בערו. הוא באמת חשב לרגע שהוא בסביבה טובה. "קדימה. תסיים." הוא אמר. ניקו הבחין לפתע שלוקחים ממנו דם במזרק שמרחף באוויר. מזרק קסום, הניח, של ג'ז המרפאת. הפה שלו התייבש. זה לא כאב. ואם ח'ונסו לא היה מדבר הוא בכלל לא היה מבחין. אבל זה מסביר אולי למה החדר מסתחרר ומעט חשוך. הוא חייב ללכת. ניקו הרביץ למזרק עם החרב שלו, הוא עף וניקו ברח בלב דופק למחנה. הוא שמע את ח'ונסו שואג "תפוס אותו!" וקול נוסף אומר "ניקו? ניקו!" אולי רק בתוך ראשו של ניקו, כי זה נשמע כמו וויל. מנוחם מכך הוא המשיך לרוץ, נשמע קול של קרב חיצי וקשת. ניקו שמע חץ עף ממש לידו. הוא חייך לעצמו בזחיחות בחשיכה, שאהב תמיד. הוא מצליח לברוח! הוא יגיע למחנה! אלא שאז הכל החשיך. ניקו לא ידע יותר.

הערת הכותבת:

סוף סוף העניינים מתחילים להתחמם!

צפו להפתעות (;