הערת הכותבת:

אני עושה רצף פרקים מיוחדים ולא מיוחדים לכבוד ראש השנה!(: והחופש הארוך במיוחד. (האמת שבמקרה ממש יצא לי ככה לחג, אבל מתאים לי)

הפרק:

ניקו קיווה שוויל לא יבוא אחריו. המצב מספיק חמור גם בלי מישהו שמפחד מנחשים. הוא שלף את החרב שלו בשקט עד כמה שיכל והמשיך ללכת בזהירות עם חרב שלופה בשקט. הוא חשב על לפני כמה ימים, כשגילה על כל זה, וכשהיו אחרי השיחה בביתן.

******************************************

ניקו בדיוק צחק כשגברת אולירי הגיעה לפתע כהרגלה וליקקה אותו ליקוק ענקי. ליקוק ענקי וד ו ח ה. ניקו התנער כולו בגועל מרוק הכלבים הגדול בעולם, אבל הוא היה בן האדס. זה ירד ממנו מהר עקב כך, כמו פרסי עם מים. אולי לא כדאי לחשוב על פרסי כשהוא עם וויל, במחשבה שנייה. הוא חזר להתמקד בלנער את החומר ממנו. וויל גיחך עליו, ניסה ללטף את גברת אולירי בעצמו בפעם הראשונה שלו אי פעם, ככה ניקו היה משוכנע - אלא שאז גברת אולירי הפילה את ניקו לדשא הרך והרטוב תמיד. ניקו הפסיק לצחוק באחת ובהה בגברת אולירי, שהמשיכה ללקק אותו בעקשנות. "מה היא רוצה ממך?" וויל תהה. ניקו נאנק. "לא יודע. אבל הצילו." גברת אולירי הייתה כבדה מאוד. וויל ניסה למשוך אותו ממנה ונכשל. וויל שלח מבט נואש למחנה. "אני אקרא לכירון." וויל אמר. "לא," ניקו התנשף ו וויל הופתע. "הוא רק יקשור את גברת אולירי ויכלא אותה." וויל הרצין. "אבל בינתיים היא כולאת א ו ת ך, מתוקי." ניקו חייך חיוך קטן. הפעולה הזאת כבר פחות כאבה לו בפניו כיום."זה בסדר. חכה. אני מנסה משהו. אל תזוז." "אם זה מסע צללים - " וויל אמר באיום אבל חיוך התגנב לפניו. ניקו צחקק והשתמש בצל של וויל להיות על גברת אולירי. הוא חייך בניצחון. וויל גלגל עיניים מדהימות וניקו בהה בו. "נו באמת. אבל היא עדיין משתוללת. איכס." גברת אולירי עברה ללקק את וויל עכשיו וניקו חייך בהיסוס ועשה מסע צללים אליו ונגע בו. הרוק נעלם מיד. "תודה, מתוקי" וויל לחש, הסמיק ונישק אותו על הלחי. ניקו נשען עליו והסתכל עליו לרגע אבל גברת אולירי ליקקה את שניהם עכשיו. ניקו נאנח.

"מה קורה כאן?" גרובר אנדוורד הגיע ושאל. "אני לא יודע," ניקו רטן. הסאטיר מעולם לא התחבב עליו. גרובר הרגיש בנימת הקול שלו כנראה כי הוא האדים ונרתע. גברת אולירי ליקקה את ניקו בינתיים שוב ויללה חלושות. הוא הבחין שזה בעיקר אותו, ותהה בלחץ מה קרה. היא כנראה רוצה ממנו משהו. כירון ואנבת' גם הצטרפו לתהייה. "גברת אולירי, תירגעי! תעזבי את ניקו!" אנבת' אמרה וניסתה ללא הצלחה למשוך את הכלבה החמודה משם. ניקו קילל באיטלקית. "את לא תצליחי. היא רוצה ממני משהו." הוא אמר אחר כך באנגלית בעוד כירון מרים לו גבה וגרובר צוחק חלושות ובלחץ. אנבת' הסתכלה עליו. "אבל מה? מ ה היא יכולה כבר לרצות ממך? זה בדרך כלל מסע חיפושים, נכון?" וויל אמר בתוכחה. ניקו לא ענה. וויל נתן לו יד וצמרמורת חלפה בניקו והוא הרגיש את לחייו מתלהטות. הוא ניסה בכוח לא למשוך את היד שלו בחזרה ובינתיים בהה בחזה של וויל. הוא היה יפה... השיער הבלונדיני של וויל כמו השתקף באור השמש. עיניו הכחולות כקרח המדהימות התמלאו באור זהוב בזכותה.  ניקו מצא את עצמו טובע בעיניו של סולאס ומחייך חיוך מטופש. "אני לא רוצה שתקשיב לה." וויל אמר כמו ממרחקים מבחינת ניקו ובקול דורש. "גברת אולירי," ניקו אמר בפה יבש ו וויל נאנח. "מה קרה? בפעם האחרונה שהיית ככה זה היה כי נולדו לך גורים - " "מה?" גרובר השתנק ואנבת' בהתה בניקו. "אממ, התכוונו לספר על זה מתישהו" וויל אמר בחיוך והסמיק ועזב את ניקו. כירון צחקק ואנבת' הנידה בראשה בחיוך. גרובר התנשף.

"מה קרה?" ניקו התעלם מהם אבל חייך לוויל, שקרץ לו. גברת אולירי יללה ונעלמה. היא הופיעה מחדש ביער. הם בהו בה וכירון צמצם עיניים. "נראה שהיא קוראת ל ך, נערי." הוא ציין. ניקו הנהן ושלף את החרב שלו. הנשף המתקרב והמחשבות על תשובה לא מעליבה נשכחו ממנו מיד. "לא." וויל ילל. "אני אחזור," ניקו הבטיח לו ונישק אותו על הלחי. אנבת' הסתכלה עליהם בחיוך ו וויל הסמיק שוב. הלב של ניקו הלם. הוא מנשק את וויל רק במקרי חירום. הוא התחמק מהמבטים של כולם בפנים בוערות. "בקרוב. זאת רק משימה קטנה. אם אני לא חוזר, תחפש אותי." וויל משך באף. "טוב." הוא אמר. ניקו חייך אליו במאמץ והלך ליער כשהוא רועד כולו, ולא מהסיבה שהם חשבו.

******************************************

נק' מבט: וויל

וויל בהה בזעף ביער. "לאן הוא הלך? אתה יודע, נכון?" אנבת' שאלה אותו בעוד כירון חוזר לבניין המרכזי. "יש לי ניחוש." וויל אמר בקול מעורפל. "ניחוש זה יותר טוב מכלום... מה הוא?" אנבת' אמרה לאט. הלב של וויל דפק. "לפני כמה ימים אני וניקו דיברנו על... על המצרים ועל זה שלא יכול להיות שאין להם משכן כלשהו, כי הם תמיד ערניים כאילו שהם ישנו שנת לילה טובה." וויל אמר בכבדות, עדיין מסתכל ליער, אבל עכשיו הוא הסתכל על אנבת', שהנהנה לאט. "אז אתם חושבים שזה ביער שלנו?" היא שאלה. "כן," וויל אמר והסמיק. זה לא היה כל מה שהם דיברו עליו. הם דיברו גם על הנשף. טוב, ' דיברו ' זה מושג עדין מידי כדי לתאר את מה שקרה שם. הם התווכחו על הנשף בלהט. "כלומר, מה זה כבר יכול להיות? וניקו כנראה הלך לשם עכשיו." אנבת' הנהנה ברוך. "כן. סביר להניח." אמרה.

"אבל למה לבדו?" היא שאלה. "מעבר לכך שהוא עוד פוחד ממני ועוד מעדיף להתבודד," וויל רטן וגרובר עקב אחרי השיחה במבט מודאג, "זה כי גברת אולירי אמרה לו. אבל... אני תכף אצא גם ליער." הוא בהה בו שוב. אנבת' הרצינה."כן. אתה חייב לעשות את זה." היא אמרה. וויל הסתכל עליה, מופתע. "את - את מסכימה איתי? את לא ע ו צ ר ת אותי?" הוא אמר בהלם. אף אחד לא הכריז על זה בקול, אבל לכולם היה ברור במחנה שאנבת' ופרסי מנהלים אותו ביחד עם כירון. הם, נכון להיום עם כל מיליון החצויים החדשים מלבד וויל וניקו, היו כאן יותר מכל חצויי אחר, וניקו ו וויל היו כאן פחות מהם.

אנבת' חייכה חיוך קטן ושמה לו יד על הכתף. "אני עוד זוכרת איך אני הרגשתי כשפרסי נעלם בגלל יונו," אמרה. וויל האדים והסיט ממנה מבט. "ככה אתה בוודאי מרגיש עכשיו. שלי היה אולי יותר גרוע, אבל עדיין." היא חיבקה אותו. "לך. תמצא אותו ותביא אותו לכאן." וויל לא חיכה לאישור נוסף. הוא רץ ליער במהירות ושלף את הקשת שלו בהיכון.

******************************************

היער היה שקט בצורה יוצאת דופן מלחיצה. וויל הלך ושמע רק את נשימותיו והתמקד בהן כדי לייצב את עצמו. "בסדר," הוא לחש לעצמו. הוא חזר ללכת בלי להסתכל אחורה. בפחד ענקי הוא ידע שהוא כבר רחוק מאוד מהמחנה, אבל המחשבה על ניקו שבסוף ואנבת' שמחכה לו במחנה ניחמה אותו. בסוף הוא נעצר לנוח על עץ. הוא חשב מה לעשות עכשיו. הוא כבר היה עמוק ביער ולא מצא כלום ואף אחד. אולי הם טעו. "היי." הוא שמע קול מחוייך צעיר ומתוק אומר והסתובב ומיד הסמיק אבל חייך. "מתוקי!" הוא קרא וחיבק אותו וניקו צחק את הצחוק הטהור והכה נדיר היפייפה שלו. "סולאס. מה אתה עושה פה?" ניקו אמר בחיוך כשהם התנתקו. "טוב, אמרת לי שאם לא תחזור אז לחפש אותך," וויל אמר בחיוך וחבט בו בעליזות. ניקו גלגל עיניים אבל הסמיק. "התכוונתי אם אעדר במובן של כ מ ה י מ י ם, סולאס." הוא התלונן ו וויל חיבק אותו והוא נשען עליו בעיניים עצומות. הוא נראה מותש ו וויל ליטף אותו. "לי זה הרגיש כמו ימים," וויל אמר בלחש ונזכר באנבת'.

ניקו הסמיק שוב והנהן. "אה." הוא אמר בלחש. וויל הרגיש איך הלבבות של שניהם הולמים בתיאום מושלם. "אז מצאת משהו?" וויל אמר כדי להפר את הדממה המלחיצה. "אממ," ניקו אמר בקול מבולבל ונתן לוויל ידיים. "לא. כלומר, אולי. יש משהו גדול בהמשך. לא העזתי להתקרב לבד. זה מרגיש מלא קסם זר." "אז מזל שבאתי," וויל עקץ אותו והוא גיחך בביישנות אבל נישק אותו על הלחי וקם לעמידה ונראה מסוחרר. הוא סידר את השיער הפרוע השחור והארוך שלו. "טוב, קרן שמש, מה דעתך שנמשיך ללכת? מחכים לנו." ניקו אמר בחיוך ערמומי. הוא הושיט יד, שרעדה, וויל הבחין, לוויל ו וויל חייך להשיב לחיצה וחייך חיוך מטופש. הם הלכו ביער כשהם מחזיקים ידיים. וויל הגניב מבט לניקו. הוא נראה מבוהל ממה שהם עושים, ו וויל החליט מיד לשתוק על זה. "אז מה... איפה המקום?" וויל אמר לאט. "שם." ניקו אמר בקול גבוה והצביע. הוא רעד כולו. "כ כל.... הק... קסם ש שם. המצרים חזקים." הוא אמר ברעד. "כ... כדאי שניזהר... בעיקר אתה. מ -מעולם ל לא היה לך מסע חיפושים, נכון?" וויל הנהן בעגמומיות. "ט - טוב," ניקו אמר וצחק בלחץ ובהה מעליו. "א אז קדימה." "רגע," וויל אמר והם התנשקו. ניקו נרגע. וויל חבט בו בחיוך. "עכשיו קדימה." ניקו חייך חיוך גדול והם התקדמו לאט.

*********

"זה מזכיר לי את בית האדס." ניקו אמר באמצע הדרך לפתע, כעבור מה שהרגיש כמו חצי שעה. וויל הרים מבט מטושטש. הם הגיעו לבית שהיה שחור כולו. "גם הוא היה שחור בחלקו, וגם הנקרומנטיון." וויל בלע רוק. "יופי. אז איך אנחנו אמורים לפתוח את הדלתות?" " 'אמורים?' " ניקו אמר בקול מהורהר. "אתה עדיין משתמש במילה הזאת?" וויל בהה בו בחוסר הבנה. הוא משך בכתפיו. "אנחנו גם 'אמורים' לאהוב בנות." הוא הסתכל עליו במבט מאשים. וויל חייך חיוך נבוך וגלגל עיניים. "נו באמת. הבנת אותי, ניקו. אז איך?" הוא אמר. ניקו חייך חיוך קטן. וויל קלט לפתע כמה ניקו התאושש מאז המלחמה בגאיה, הן נפשית, פיזית וגם בכוחות שלו, והתמלא אושר וסיפוק. "בקסם משלנו. הייזל לימדה אותי קצת דיברי הקטה." "אהא," וויל אמר ונישק אותו על הלחי. ניקו חבט בו. "כן. אני אעשה את זה ואפתח את הדלתות. חכה רגע." ניקו אמר, הסתכל עליו בתהייה ואז נשם עמוק, הסתכל על הבית השחור ועצם עיניים. הדלתות נפתחו ו וויל פלט יבבה מביכה. הוא נצמד לניקו, שהידק את האחיזה בו.

נחשים. המוני נחשים, אחד על גבי השני, היו מאחורי הדלתות. וויל נכנס לפאניקה. כבן אפולו, זה היה הפחד הכי גדול שלו, ממש כמו עכבישים לילדי אתנה. "אההה!!" הוא אמר בבהלה וניסה להימלט מהמקום עם ניקו, שנשאר נטוע במקום, מבולבל לחלוטין מההתנהגות של וויל. "מה...." ניקו אמר. "זה רק נחשים." ניקו שלף שוב את החרב שלו. "אני יכול לשלוח אותם לטר... לטרטרוס." הוא נראה מבועת מהרעיון. לפעמים עוד היו לניקו סיוטים על טרטרוס, ואז וויל הרגיע אותו. "לא!" וויל צעק והתייפח. "אני בן אפולו," הוא הצליח להגיד בין התנשפויות כשהכריח את עצמו להירגע. ניקו בהה בו ונראה שקוע במחשבות. וויל נרגע באמת למראה פניו המדהימות והמלאכיות. הוא אפילו חייך חלושות. "נחשים..." "בגלל פיתון." ניקו ניחש וחיבק אותו והלב שלו דפק. "אבא שלך." וויל לא ענה אבל יבב שוב. "נלך מכאן," ניקו אמר בלחישה. וויל הבחין שניקו סמוק. ניקו סגר את הדלת בהצבעה דוממת עליה, אבל כמה נחשים נמלטו. ניקו הרג אותם בחרב שלו והם התפוררו לאבק. "צריך לרוץ!" ניקו צעק מעל רעש הלחשושים של כל הנחשים שהסתערו עליהם. הרגליים של וויל קפאו והוא בהה בהם באימה. "הם ידעו איך שהוא שנבוא ומי! קדימה - וויל - בבקשה - " ניקו נשמע על סף התייפחות גם כשראה שוויל משותק וחיוור ומשך אותו, אבל וויל לא היה מסוגל לזוז, רק לבהות באימה בכל הנחשים שמלחשש ומתקרב אליהם. ניקו חרק שיניים כאילו שהוא צריך לעשות משהו נורא עכשיו. הוא נשם עמוק והרים את וויל וביצע מסע צללים בעזרת עץ. וויל עצם עיניים בחזקה ונשען עליו. הלב של ניקו הלם כמו שלו. כשהרגיש אדמה שוב הוא רעד. "ששש," ניקו לחש וחיבק אותו ברעד בזמן שבכה. שניהם רעדו מאוד והחזיקו אחד את השני.

"זה בסדר... ככה גם אני הרגשתי עם קופידון. אני יודע מה זה לראות את הפחד הכי גדול שלך. קח את הזמן." ניקו המשיך לדבר בלחש וברעד ו וויל נרגע יותר ויותר. "אני מצטער." וויל אמר בקול צרוד בסוף. ניקו בהה בו בעיניים אדומות והניד בראשו בעיניים עצומות בראשו המהמם. וויל בהה בו מהופנט. "אל תצטער. בוא. נחזור למחנה. אנבת' מחכה לנו." וויל תהה איך הוא יודע את זה והסתכל שמאלה. ניקו הצביע למחנה ואנבת' עדיין הייתה שם. וויל בלע רוק והנהן. הם חזרו למחנה בשתיקה.