הערת הכותב:

הבנתי שהיה ספר של ריק שבו הכובע של אנבת' חזר לפעול דרכו,

 אחרי גיבורי האולימפוס או משהו.

הפרק:

"איך...." ניקו ניסה להבין את מה שוויל אמר בפעם החמישית. הוא לא ציפה שזה מה שיקרה מזה שיספר על החלומות שלו. וויל נשם עמוק (שוב) ודיבר לאט יותר. ניקו הבליע חיוך וצחקוק טיפשי. לפחות הוא מצליח לחרפן אותו, גם אם וויל לא מודה בזה. "אנחנו נחטוף אותם בעזרת גברת אולירי. אתה תזמן זומבים שיגנו ויחפו עלינו. קרטר וסיידי יהיו בידינו כי אנבת' בזמן הזה תהיה עם כובע ההעלמות שלה ותחטוף אותם." הכובע חזר לפעול לאחרונה בעקבות חלום שהיה לאנבת'. -..."הכל ייגמר. כולם יחיו באושר ועושר." הוא אמר לאט. ניקו ניסה להראות אדיש. "אבל המקום תחום לקסם." הוא הזכיר לו. "מה?" אנבת' התבלבלה בצד בזמן שנשענה על הקיר שמול הדלת בידיים משולבות ובמבט מהורהר עצוב יוצא דופן בשבילה. וויל מצידו קימט את המצח, כמו בחוסר הבנה. ניקו פלט קללה באיטלקית ו וויל החמיץ לה פנים, למרות שלא הבין. ניקו התעלם מכך. "איך אומרים את זה היום... קסם לא יוכל לעבוד שם. לא יווני, בכל אופן." הוא מלמל במבוכה. וויל חיבק אותו בהבנה והוא הסמיק. הוא שמח שאנבת' כבר לא יכולה לראות אותו, אבל היא אכן נראתה משועשעת ומרוככת כשהסתכל עליה הפעם הבאה בתוך וויל מזווית העין. הוא חנק קללה נוספת.

להיות עם וויל ליד אנבת'... אין דבר מביך מזה. אי שם באולימפוס, אין ספק שקופידון מחייך לעצמו חיוך מרוצה עכשיו ומצחקק לקראת הצעד הבא שלו. ניקו החניק פרץ כעס על האל. "אולי אפשר ללמוד משהו מילדי הקטה," וויל לא התייאש ואמר. "משהו שכ ן יוכל לעזור לנו." אנבת' הנהנה וניקו נשם נשימה רדודה בזמן שוויל ליטף אותו בהיסח הדעת. בסדר, בסדר. ניקו קינא בו על הקלילות שבה הוא עושה כל דבר.... טוב, רומנטי. הוא רעד עם כל צעד שוויל "לימד אותו" כמו טלה בן יומו. "אני יכול," ניקו אמר וקם מוויל, שמח לראות לרגע מבט מאוכזב על בן אפולו, מבט שהוא מיהר לשנות לרציני. "הייזל כבר תפסה אצלה מקום בלב. אולי זה יוסיף לי כמה נקודות כשאנסה ללמוד." וויל ואנבת' הנהנו, וויל במבט מרוחק, ואנבת' קימטה את פניה בדאגה אל ניקו אחר כך. "אתה בטוח?" היא שאלה. ניקו הנהן וניסה שזה יראה רשמי ובטוח בעצמו.

אנבת' נשכה שפתיים והנהנה בלית ברירה. ניקו שמח לגלות שהוא עדיין מלחיץ אותה מכדי לענות לו. "טוב, אז תלך עוד מעט לביתן הקטה, ילד מוות" וויל אמר וניקו בלע רוק והשפיל את המבט לרצפה בפנים בוערות. שם חיבה ליד אנבת' היה מבחינתו גרוע לא פחות מרק להיות עם וויל ליד אנבת'. "אני יודע שלמדריכה שלהם קוראים טיילור. היא תמיד נראית נחמדה. היא תשמח לעזור לך." וויל אמר, משום מה במרירות שניקו לא הבין. זה הטריד אותו. אנבת' בינתיים הנהנה. "כן. אבל אני חושבת שקודם צריך לעשות גם סיור ריגול מסביב לכלא, רק כדי להיות בטוחים שאנחנו מכירים את הסביבה." היא אמרה. וויל וניקו הנהנו יחד. "אני יכול," ניקו אמר שוב, אבל הפעם וויל דיבר ביחד איתו ואת אותו המשפט. ניקו התרחק ממנו בזיעה קרה בגבו, כי חשד שההתנדבות של וויל לא באה מרצון טוב לעזור למחנות לשם שינוי, אלא שזה קשור במרירות שנשמעה בקול של וויל רק רגע קודם לכן. וויל הרים גבה וקירב אותו אליו בחזרה בידו, אבל ניקו ראה את העצב בעיניו לראשונה כאן. פיו התייבש. אנבת' לצערו נראתה כמבליעה צחוק. "אני מניחה ששניכם יכולים ביחד." היא אמרה באגביות, אבל ניקו ראה את השעשוע בעיניה.

הוא פלט רצף קללות באיטלקית. וויל סתם לו את הפה בידו ואז נישק אותו, להפתעתו, כי הוא היה בטוח שאין לו מצב רוח. ניקו התרחק ממנו בזעף בידיים משולבות, למרות שהלב שלו דפק בעוצמה והוא חש את פניו מאדימות. "אם אתה חושב לסכן את עצמך..." הוא רטן ונזכר בוויכוח שהיה להם לא מזמן. הבטן שלו התהפכה. יכול להיות שזה העניין? וויל לא הסיט את מבטו ממנו. "אני לא," וויל אמר בקול רגוע באופן מרתיח. ניקו הזעיף לו פנים. וויל עדיין לא נרתע להפתעתו. "אני פשוט צריך לשמור עליך כאן, שלא תעשה עוד משהו מטומטם כמו אתנה פרתנוס. אממ, סליחה. בלי להעליב." הוא פנה לאנבת', שמשכה בכתיפיה בחיוך שכבר לא הצליחה לעצור. ניקו נשך את לשונו כדי לא להתפרץ בעצבים כמו כשהיה קטן יותר. "בסדר," הוא נהם. אנבת' קפצה בבהלה, אבל וויל חייך אליו.

"אתה תבוא איתי למשימה המחוריינת הזאת." הוא אמר ברוגז, אבל בליבו כבר התחיל לתכנן תוכנית אחרת. וויל ספק כפיים. "מצויין." אמר.