ניקו חלם. ברור. כבן האדס, הוא תמיד חלם. הוא תמיד רצה להיות מאלה שלא חולמים בכלל בשנתם. כמה בטח כיף להם. אבל גם הפעם החלום היה שונה. בחלומו הוא ראה את האל ח'ונסו מסתכל עליו בחיוך רשע כל הזמן כשאחותו ביאנקה כרוח כלואה על יד האל בקסם מצרי. לחש כלשהו, ככה ניקו הניח. ניקו ניסה ללכת לאחותו האמתית בכל הכוח, אבל לא חשוב כמה הוא ניסה הוא תמיד נגרר אחורה שוב ושוב. הוא הסתכל בזעם על אל הירח המצרי כשהתייאש סופית. "תעזוב אותה!" הוא צעק ושלף את החרב שלו. ח'ונסו גלגל את עיניו. "נו באמת, די אנג'ילו. המקרה של אנבת' לא לימד אותך? אתם החצויים אינכם יכולים להרוג אותי. אפילו אין בי את האיכור הזהוב של האלים שלכם." ח'ונסו אמר בבוז ושילב את ידיו. ניקו התעלם מדבריו ובכל זאת זינק עליו עם חרבו השחורה. זה אכן לא עשה לו כלום, וח'ונסו רק המשיך לחייך ברשעות. ניקו התנשף ופקח את עיניו, מבולבל. 

החרב שלו הייתה מונחת על השידה שהייתה מימינו ליד המים. מים.... הממ, רעיון טוב. הגרון שלו היה יבש כאילו שהוא שתה את מימי פלגתון שוב בטרטרוס. ניקו ניסה להתיישב במאמץ כדי לשתות אבל רעד כולו. וויל הרים אליו אז מבט מסכן כזה שניקו הסמיק כולו כשקלט שסולאס מסתכל עליו במבט מלא רחמים עצמיים. "אל תתאמץ," וויל אמר לו אז בשקט ומזג לו כוס מים לכוס גבוהה. הוא עזר לו לשתות והלב של ניקו הלם כמו ציפור כלואה כל הזמן הזה, אבל לא בגלל המאמץ להשאיר את עיניו פקוחות. "למה אני כאן?" מלמל ניקו לבסוף כשסיים לשתות וכבר הרגיש שהוא יכול פלוס - מינוס לדבר פחות או יותר. וויל הניח את הכוס שלו בחזרה על השידה, כמעט ריקה וליטף אותו בפניו. ניקו חש את לחייו מתלהטות יותר ויותר והוא הצטער כמעט שזה לא כמו עם פרסי. אז לפחות היה לו תירוץ לברוח. הוא קלט בינתיים שעכשיו אמצע הלילה. השעון הדיגיטלי הגדול לידו הראה שלוש וחצי לפנות בוקר. ניקו הזיע כולו כאשר חלם והרגיש נורא גם בכללי. בטנו געשה והיה לו רותח, אפילו שבחוץ ירד שלג. בבית הדליקו מזגן בכל חדר.

הוא החניק יבבה מביכה כשהבין את מצבו. "אתה קודח מחום," וויל אמר אז בתשישות והניח את ידו על הלחי שלו. ניקו חייך בחולמנות. "לא ניסית לרפא אותי?" ניקו אמר לו מבולבל אחר כך בקול שקט מהמחלה. וויל בלע רוק. "אה... כן. ברור שניסיתי." וויל גמגם משום מה. ניקו הרים גבה במאמץ. וויל נשם עמוק.  

הערת הכותבת:

קצת מתח לא יהרוג אותכם(:

תסמכו עליי. אני בת האדס.