הערת הכותבת: 

טוב נראה לי שזה הופך לפאנפיק סולאנג'לו שוב.

הפרק:

וויל הרגיש נורא. היה ערב והוא הלך לביתן אפולו ונעצר כדי לבדוק מה שלום מאט. הוא רחץ אותו במגבונים בזמן שמאט ישן. מאט היה אחיו למחצה ובן שמונה בלבד. "היי," אוסטין הגיע גם ואמר ו וויל קפץ בבהלה. הוא שכח להדליק את האור מרוב שהיה נסער. הוא המשיך לטפל במאט. אוסטין ניגש אליו. "מה שלומו?" הוא שאל בשקט כדי לא להעיר את מאט הקטן, שנראה שלו סוף סוף והוא אף חייך מתוך שינה ודמדומים. "יותר טוב," וויל אמר בשקט גם, סיים לעשות מקלחת מגבונים למאט והחזיר את בגדיו למקומם. אוסטין הנהן. וויל נזכר לפתע בניקו ושלח לו מבט שואל ומבוהל. אוסטין שם לו יד על הכתף. "ניקו מרגיש יותר טוב. הוא כבר ישן ולא מעולף." הוא לחש לו. ניקו נלחם בלי הפסקה כמעט ביער. וויל שנא את התכונה הזאת בו, שניקו הרגיש צורך להילחם בשביל המחנות כל הזמן. הוא תמיד חשב שכל הזמן תלויים רק בו, מה שהדאיג נורא את וויל, כי 'להילחם' אמר לניקו להשתמש בכוחות שלו, וזה התיש אותו מאוד. והכי חשוב, הוא לא שמר על עצמו, מה שהכי הפחיד אותו, כי וויל פחד מאוד שיקרה לניקו משהו, ונראה שניקו לא מבין גם עד כמה הוא חשוב לוויל, כי הוא כל הזמן הסכים ללכת ליער כשכירון קרא לו בלי לחשוב פעמיים. לכן וויל רצה להקיא מרוב הקלה כעת והנהן בקושי.

אוסטין הסתכל עליו בדאגה חושב והנהן בחזרה. "והפצע?" וויל לחש. "מתרפא," אוסטין אמר. "הוא כבר מחליף צבעים." וויל שתק מסוחרר. אוסטין חייך. "אוף." הוא אמר לפתע וחיבק אותו. וויל טמן את עצמו בתוכו ועצם עיניים ונרגע. אוסטין קיילה ג'וש ולי ידעו את הסוד שלו. ג'וש ולי הם חניכים חדשים מהזמן האחרון - למעשה, מאז שאביהם שוב היה באולימפוס, נדמה שמגיעים רק חצויים חדשים ילדי אפולו, והביתן נדמה מפוצץ עד אפס מקום כמעט כמו ביתן הרמס, רק מין הסתם ותודה לאלים, ל א מ מ ש כמו ביתן הרמס, אחרת זה היה עלול להיות מביך. שלא לדבר על הצפיפות.  "אתה רוצה ללכת אליו?" אוסטין שאל אותו כעבור כדקה. וויל הנהן. "תדריך את הביתן אם אני לא חוזר וקורה משהו." הוא אמר לאוסטין, שהנהן. וויל רץ למרפאה, שוכח בין רגע לחלוטין ממאט.

הוא נעצר בכניסה ואז נשם עמוק, התפלל שהמרפאה ריקה כדי שיוכל להתנהג בחופשיות והלך לאט כשראה את ניקו ישן בשלווה לא רגילה בשבילו. הוא בהה בו בלב דופק כשהתקרב אליו. "הוא הגיע קודם" הוא שמע קול של ילד אומר לפתע בשקט ו וויל צווח בבהלה כי ליטף בדיוק את הפוני של ניקו בדאגה. לי השפיל את המבט והאדים, וכמוהו וויל, רק שוויל יותר. "אה... הוא כמעט התעלף. הצלתי אותו ועכשיו הוא ישן." לי גמגם, כשהוא מתעקש להסתכל בריצפה. "אההה," וויל אמר בקול צרוד. "אממ, הוא מטופל. שמתי לו משחה נגד רעלנים... אתה יודע... זאת מביתן הקטה. מה שהם עזרו לנו להמציא." "לא," ניקו גנח מתוך שינה. וויל שכח מיד מלי ורץ ורכן אליו. לי עקב אחרי כל תנועה שלו בעיניו השחורות הנבונות והטובות. "אתה מתוק." הוא פסק ואז מיהר ללכת כשהוא נבוך כולו. "תעזוב.... אותי..." ניקו מלמל. ואז הוא עבר לאיטלקית מהירה ו וויל לא הבין דבר. הוא בדק אותו עם מדחום, וגילה שניקו בוער מחום. וויל התנשף.

הוא סגר סביבם את הווילון שיש סביב כל מיטה במרפאה והשקה אותו בשיקויי חד קרן שקיבלו במתנה למרפאה מהרומאים באדיבות ריינה ובנקטר אחד אחרי השני. כשהשקה אותו בשיקויי החד קרן ניקו פתח עיניים במטושטש. הוא הסמיק כשראה את וויל. וויל חייך אליו בעייפות והסמיק גם הוא. "אה.... כמה זמן....את...תה כבר פה?" ניקו גמגם וסירב להסתכל עליו. "כמה דקות," וויל אמר ונישק אותו בשפתיו. ניקו גיחך, מתאושש. "מה פספסתי?" הוא שאל. "את הדבר הכי חמוד בעולם," וויל אמר בחיוך ופרע לו את השיער. ניקו האדים יותר וגלגל עיניים, אבל וויל ראה שהוא מרוצה. "ועכשיו באמת?" הוא לחש. וויל חייך. "מי שיקר? סתם, סתם." הוא מיהר להוסיף כשעיניו של ניקו אורו באור מסוכן. "לא הרבה. המפלצת שתקפה אותך בטוח הובסה כבר." הוא נהם. "אה," ניקו מלמל בקול קטן. וויל התרכך ונתן לו יד. לי נכנס בהיסוס. ניקו עקב אחריו במבטו. "זה לי, אחי הקטן מהצד האלוהי" וויל ערך הכירות מהירה כשראה שלי נכנס ומשחק בידיו במבוכה. "לי, זה ניקו, בן האדס." ניקו החמיץ פנים ו וויל הוציא לו לשון. לי הרים יד רועדת לשלום וניקו הנהן באדישות. וויל ניער אותו בעדינות. "צא מזה. לי, אתה צריך עוד פרטים עליו?" הוא שאל אותו ולי הנהן במתח כשהוא לא מפסיק להסתכל על וויל. "גיל, חיסונים אחרונים, דברים כאלה." לי אמר והאדים.

ניקו בהה בו. "חיסונים אחרונים?" הוא אמר לאט. "אתה צריך להתחסן בהתאם למאה העשרים ואחת, נכון" וויל נזכר. לי נראה מבולבל וניקו הסמיק שוב. "סתום." וויל צחקק. "אני אטפל בזה. הוא לא מחוסן בשום דבר, הילד הזה. אבל הוא בן חמש עשרה וחצי... או שמונים ושתיים, תלויי על מה אתה מסתכל." ניקו קם בכוונה לרצוח אותו, אבל נהיה ירקרק. וויל השכיב אותו בעדינות בחזרה, כשהוא בולע צחוק. לי חייך בהיסוס. "ט....טוב. קיבלתי." לי אמר ורעד. "אממ... שנחסן אותו עכשיו?" לי שאל. "כן," וויל החליט. ניקו נראה מבוהל. וויל צחק. "היית בטרטרוס ואתה מפחד מ ז ר י ק ה?" הוא שאל בשעשוע בזמן שלי התחיל להכין את החיסון הראשון שניקו יקבל. ניקו שתק. וויל הרצין ונתן לו יד. "אל תדאג. אני איתך כל הזמן. ועכשיו אני אתן לך טיפים לחיסון. תסתכל עליי כל זמן שהחיסון נמשך.

תעצור את הנשימה כשהחיסון יוזרק אליך. תביא את היד החלשה שלך ללי." "זאת שאתה לא כותב בה," וויל הסביר את עצמו כשראה שניקו לא מבין. ניקו רעד כשעשה זאת. "טוב..." לי אמר ו וויל סימן לניקו להביא יד. הוא הושיט את יד שמאל. "זאת החלשה שלך?" וויל ווידא. ניקו הנהן ולא הפסיק לעקוב אחרי לי במבט מודאג. וויל הסתיר לו אותו בגופו. "יופי. עכשיו תביא את היד החזקה שלך לי." ניקו עשה כדבריו ו וויל הידק את האחיזה. "תסתכל רק עליי," וויל אמר בקול פוקד. ניקו הסתכל עליו והסמיק שוב, אבל לא הפסיק. "זהו," לי אמר. ניקו המשיך להסתכל על וויל בזמן שלי שם נייר רפואי מיוחד על מקום החיסון במהירות כדי לעצור את הדם. "אתה רואה? נגמר! כל הכבוד, ניקו. עברת את החיסון הראשון בהצלחה." וויל נישק אותו בידו וניקו קימט את המצח תוך כדי שהאדים שוב. "זהו?" הוא אמר בתהייה. וויל הנהן במבט רציני והחזיק לו גם את הנייר במקום החיסון, כי ניקו לא נראה מודע לכך. "עכשיו אתה צריך לנוח עשרים דקות, אסור לך להתאמץ, אתה יכול להתעלף ולהיות חולה" וויל אמר את הכול בהנחה שלא אמרו דברים כאלה בכלל במאה הקודמת. אך ניקו נראה חלש והוא נרדם מיד לשמחתו. "תודה" וויל אמר ללי, וזה הנהן במבוכה וזרק את החיסון והכפפות הרפואיות הכחולות שלו לפח הקרוב ויצא. וויל הניח את היד של ניקו בזהירות על החזה שלו בתנוחת ' יד - שבורה ' והסתכל עליו בדאגה. הוא נראה שלו כשישן, אבל וויל רצה להשגיח עליו.