אחרי זה החלטנו להסתובב, ו וויל החליט לעשות סיור לבדו. ידעתי למה. ילדי אפולו צריכים להתמקד במטרה. אבל היה עוד. ידעתי שוויל צריך לחשוב על מה הוא הולך לעשות איתי במהלך המסע. בלעתי את העלבון כשהוא התרחק. ניקו מחה, אבל אז וויל חיבק אותו והלך. ניקו לא נראה רגוע יותר מזה אלא ההפך הגמור, והוא הסתכל על וויל מתרחק בדאגה. "המקום הזה בטוח?" ניקו שאל אותי כעבור עשרים שניות בערך. "אממ," אמרתי. חשבתי על האלים הזוטרים שיש פה, על הרוחות, על המפלצות פה ושם, על בית האבות לאלים זוטרים. "כן" פסקתי. תשמעו, החצויי הזה היה בטרטרוס. הדואת בשבילו הוא גן עדן. ניקו מלמל רטינה באיטלקית. הקשבתי. "אני אל, אתה יודע." ציינתי. "שוב. " הוספתי בגאווה עצמית שהרשיתי לעצמי להרגיש לרגע. ניקו הסתכל עליי ונחר בבוז. "אתם האלים כבר לא מפחידים אותי." הוא נהם ואז התרחק ממני. שתקתי ואז החלטתי שאני מעדיף לבוא איתו מאשר לחכות לאיזה הורוס מצרי עם ראש בז. הדואת כדרכו הדואתית, התחיל להראות לנו כמו שידע שנוכל לעכל אותו - כמו קניון מלא חנויות. ניקו בהה באחת עם יד על החרב שלו. "זה אמיתי או אשליה?" הוא שאל אותי. חייכתי חיוך מתוח. "שניהם." אמרתי. ניקו הסתכל עליי בחוסר הבנה. "תראה," אמרתי. 'אני לא מפחד,' חשבתי לעצמי תוך כדי. 'הוא רק חצויי חזק מאוד ואני כבר אל.' "הדואת הוא מקום מיוחד. הוא גמיש מאוד. כל פעם כשניכנס הוא יראה שונה. אפשר להכניס אליו דברים." חשבתי על לינדה שקרטר הכניס לכאן לא מזמן ותהיתי בחשש אם היא קרובה. הסתכלנו על הנהר הארוך מולינו, שהזכיר לי, איך לא, נחש. פיתון היה מספיק מפחיד. לא הייתי צריך תזכורת גם לאפופיס, תודה רבה, מר דואת.  החמצתי פנים בדיוק כשניקו הניד בראשו ונאנח. "אנחנו צריכים סירה. פרסי היה יכול לזמן אותה." ניקו רטן וראיתי שהוא מסמיק מעט. שילבתי ידיים בתוכחה. "חשבתי שאתה אוהב את הבן שלי." אמרתי במחאה. ניקו החוויר, מה שהיה מצחיק, כי הוא היה אדום לפני רגע. "אני לא - " "הסמקת כרגע, בשם של פרסי," ציינתי בעקשנות. הייתי חייב להבין מה קורה כאן. ניקו הרטיב את השפתיים. "תראה..." הוא לחש, ונראה כרוצה להסביר לי משהו אבל לא יודע איך.  לבסוף הוא הצביע על משהו ביד רועדת אחרי שהסתכל הצידה בזהירות. "יש כאן מפלצת.  אני הולך להרוג אותה." הוא הכריז והתרחק ממני בעקשנות. שתקתי ואז נאנחתי ועזרתי לו. איזה כיף - זאת אכן הייתה לינדה. היא כנראה טעתה לחשוב בהתחלה שאנחנו קרטר, ואז גילתה שאנחנו חצויי ואל, דברים לא פחות טעימים, ונשארה. לפחות שני הנחשים כבר הובסו ואני כבר אל. "אם נהרוג אותה, היא תלך לטרטרוס?" ניקו הרהר בקול כשהחזקתי את לינדה והוא עמד להרוג אותה עם החרב שלו. "בכנות," נאנקתי מכובד משקלה, "לא. זה רק שלנו. היא תתרחק מכאן אבל. מאוד." "וזה מה שאנחנו רוצים," ניקו אמר וחייך בערמומיות, שלא מצאה חן בעיניי, כי הזכירה לי את אביו. "אז קדימה. תהרוג אותה." הוא אמר בהתלהבות שלא הבנתי. "בסדר" אמרתי ועשיתי זאת. לינדה הלא - נחמדה - בכלל או החכמה - נעלמה בקול מפחיד. ניקו צחקק לעצמו כשזה קרה. 

"יש לך חוש הומור משונה," ציינתי כשהתאוששתי. ניקו חייך אליי, ואני מודה שזה הלחיץ אותי יותר מהפעמים שהוא כעס. ואז החלטתי מיד שאני מעדיף אותו שמח מאשר כועס בסטירה בלתי נראית של מג לעצמי.  אוקיי, יש מצב שאולי קצת נסחפתי בהלקה העצמית. אבל מג בהחלט הצליחה לחנך אותי מחדש. התחלתי אפילו לראות השפעות של זה באולימפוס. אפילו זאוס היה מופתע ממני לפעמים, מה שעורר בי תחושת ניצחון. וגרם לניקה להופיע לידי כל פעם מחדש, אבל זה לא קשור כבר. "אתה צוחק," ציינתי עוד כשניקו לא נרגע. "כן, טוב" הוא אמר והתנשף עם חיוך שניסה להסתיר ללא הצלחה. "הבן שלך...בהחלט מיוחד." הוא הסמיק. "אני שונא את זה, אבל אני מרגיש טוב עכשיו. איתו." הוא גמגם ולא הסתכל עליי. הנהנתי ברוך. ניקו בהה באופק, בכיוון הכללי שוויל נעלם בו. "אני...אם לדבר על מקודם..." הוא אמר בשקט. "כן," אמרתי, שמח שאני הולך להבין דברים. אולי שמתם לב, אבל אני לא אתנה - זה לא קורה לי בקלות. "אתה נהיית נבוך נורא בשם של בן פוסידון." ניקו הסמיק שוב. "הנה זה שוב," אמרתי בשמחה שהשתדלתי לבלוע. ניקו ניסה לדבר ואז נהיה ירקרק. הוא התחיל ללכת ובאתי איתו. החלטתי לשנות נושא...גם אם בערך. בדואת היה שקט משונה ומלחיץ. כאל המוזיקה, בין היתר גם, אף פעם לא הסתדרתי עם שקט. בהחלט ל א הבנתי למה בני התמותה המציאו לאחרונה 'חדרי שקט.' הם הכי חירפנו אותי, וגם אותם. "וויל נהדר," אמרתי לבסוף שוב. עדיין היה שקט. ניקו לא ענה לי, רק זז באי נחת תוך כדי הליכה. עיניו זזו ממקום למקום בדאגה. "כן," ניקו אמר לבסוף בשקט. "הוא... הוא מצחיק אותי. אני..." הוא שפשף את העורף. "אני..." הוא ניסה שוב, ואז נהיה ירקרק והפסיק לדבר. זכרתי שניקו מגיע מתקופה שונה מאוד. "אבל וויל נחמד," ניסיתי עוד. "רואים שטוב לכם ביחד." ניקו השמיע קול של 'אני- תכף - אקיא - עליך- אם - תמשיך - לדבר.' חייכתי. "אתה אוהב אותו. אני רק לא מבין מה קרה עם פרסי." התעקשתי.  ניקו הסתכל עליי מטושטש. הוא ניסה להגיד משהו, אבל יצא רק המהום חלוש.  הוא התנודד מצד לצד בחוסר משקל לרגע. "תסלח לי," הוא אמר בקושי לבסוף ורץ רחוק ממני. נאנחתי. עכשיו שניהם היו לא איתי. ומפלצת יכולה לבוא בכל רגע. לבסוף ניקו חזר, כעבור כרבע שעה מלחיצה. הוא נראה חיוור ומיוזע והוא קרס לידי. הסתכלתי עליו והופתעתי לראות שהוא בוכה בשקט. בתקופה שלו גם לא נהגו לבכות. או אתם יודעים, להביע רגשות בכללי אם היית בן. קטע כזה של גבריות מטופשת. מיהרתי לתמוך ולחבק אותו. "אני מצטער," לחשתי. ניקו הנהן ונשען עליי ונאנח. "שאלת על פרסי." הוא אמר. בלעתי רוק והנהנתי. הלב של ניקו דפק, הרגשתי אותו. הוא נשם נשימה רדודה. "אני.... טוב. בסדר. נגמור עם זה." הוא החליט. "כן, אפולו. אהבתי אותו. מאוד." הקול שלו נעלם לרגע והוא המשיך כעבור כמה שניות. "אבל זה עבר לי. באמת. הבן שלך...בסדר גמור..." הוא מצמץ והפסיק לדבר, נבוך. ליטפתי אותו בכתף בעדינות. "זה בסדר." אמרתי ברוך. ניקו שתק. ואז הוא הרים מבט מטושטש. "וויל לא חזר" הוא אמר בבהלה וקם. נאנחתי ורצתי איתו.