נק' מבט: וויל

כעבור כמה ימים שוב

"תפסיק." ניקו צחקק בלי שליטה כשוויל דגדג אותו, מנסה לא לצחוק עד כמה שיכל כדי להפגין בגרות, ללא הצלחה גדולה בעניין לצערו.

"לעולם לא, ילד מוות." הוא אמר בערמומיות והמשיך. ניקו חייך אליו בעיניים נוצצות, מראה נדיר עליו. וויל החליט בליבו שאין דבר יפה יותר מעיניים שחורות שראו הכל כשהן נוצצות. הוא הסתכל עליו בחיוך מהצד ואז שוב נשמע חדג' מצרי. הפעם ליאו, בן הפייסטוס חדש יחסית, ככה וויל זכר, פתח את הדלת. הוא קפא בכניסה במבט מופתע ובפה פעור שנראה לא מתאים למבט השדוני שלו. וויל השתעל בכבדות וניקו המשיך לצחקק ללא שליטה כשוויל קם ממנו והפסיק לדגדג אותו. "מצטער." ליאו התנשף באופן לא אופייני לו. "לא התכוונתי ל... אממ, להפריע ב.... מה שאתם לא עושים כרגע." הוא האדים כולו בפניו ועשן יצא מאחת מאוזניו, ככה שנראה כמו קומקום רותח. ניקו נרגע בינתיים והסתכל על ליאו, שוב במבט זועף. וויל הרפה את הגוף ונשען עליו בעיניים עצומות. עוד מעט, הוא ידע, הוא חוזר לרפא אנשים. מוטב שיאגור כוחות. הוא שמע את ליאו זז באי נחת בכניסה. "יופי, וואלדס. אז למה באת?" ניקו שאל.

"כרגיל, אתם יודעים." ליאו אמר והאדים כולו רגשית והסתכל על וויל בהיסוס. וויל השיב לו מבט ללא הבעה, אבל זה רק אמר מבחינתו כמה הוא יהרוג את ליאו אחר כך. מעניין מה השופטים של האדס אבא של ניקו יגידו על סיבת המוות: בגלל הפרעה לרגע רומנטי. "המצריים מפציצים." "לא שמעתי פיצוץ," ניקו ציין ונשען על וויל, שהרגיש את לחייו מתלהטות מכך. נחשים קטנים התפתלו בבטן שלו. אבל הוא נתן לו יד רועדת בתשובה וניקו ילל בפינוק מתוק של חשש. הפחד והכעס של וויל נמסו מיד והוא נישק אותו על המצח וחיבק אותו כדי להרגיע אותו. ליאו זז באי נחת והשתעל בכבדות. "כן, זה זה שכירון אמר לנו לבוא לפניהם. וגם הוא רוצה לעשות אסיפה של כל המדריכים הראשיים." הוא הסביר. ניקו הנהן. ליאו הסתלק כשהוא מתנגש בדלת בדרך החוצה, מועד, מקלל בספרדית אחר כך, שולח מבט חושש לוויל ואז מדדה החוצה וסוגר את הדלת לבסוף. ניקו חייך חלושות לוויל כשהוא מצידו הסתכל עליו שוב והוא אדום כולו עוד מליאו. "שנלך לאסיפה?" ניקו שאל ברעד. זאת תהיה האסיפה הראשונה של ניקו כמדריך ראשי לביתן האדס, אבל גם הראשונה שלהם כזוג. וויל די חשש מזה. אולי הוא ייתן לאוסטין לדבר? אוסטין וקיילה הם המדריכים של ביתן שבע כשהוא עסוק. (כלומר, בדייט עם ניקו ביער מחנה החצויים.) "מסכים," הוא אמר בקול צרוד והם הלכו בגמלוניות החוצה לבית הגדול.