הערת הכותבת:

תשעה ימים לספר החמישי האמיתי! מישהו יודע אם הוא יוצא באנגלית או בעברית? אשמח לשמוע

נק' מבט: אנבת'

הפרק:

"מה קרה?" אנבת' שאלה בדאגה. וויל נראה חיוור ומיוזע וניקו מהורהר. הם החזיקו ידיים ואנבת' נמסה למראה אבל לא אמרה דבר. "זאת הייתה מלכודת," ניקו אמר בקול המום ו וויל עזב אותו ואז קרס לשכיבה על הבטן באנקה. "הם חיכו לנו. נחשים חיכו מעבר לדלתות." ניקו אמר. "נחשים?" אנבת' אמרה בבילבול. ניקו הנהן והסתכל בדאגה על וויל, שרעד בשכיבה על הבטן בדשא. אנבת' שמחה לשינויי שחל בניקו בחצי שנה האחרונה מהקצה אל הקצה. זה היה כאילו הם קיבלו ניקו חדש. "כן. כנראה מלחש כלשהו. הרי תמיד אמרו שיש למצרים לחשים של קללות. הם חיכו לנו שם." הוא פלט קללה ביוונית עתיקה. "ואכשהו הם ידעו שנבוא אנחנו." גרובר חזר במהירות כשראה שהם חזרו. גברת אולירי נראתה רגועה והיא התכרבלה לשבלול ונרדמה ליד ניקו, שגלגל עיניים והתיישב לידה וליטף אותה. "עכשיו את רגועה, מה?" הוא אמר וחייך ונשך שפתיים והסתכל למחנה. אנבת' נרתעה. "היא ידעה אכשהו על המשכן." היא אמרה בהלם. ניקו הנהן ופיהק. "אני.... כן. היא כלבה חכמה, גברת אולירי. סך הכל, היא חייתה עם דיידלוס המון זמן. אני מניח שהיא למדה ממנו דבר אחד או שניים." ניקו אמר בעייפות.

אנבת' כמעט שכחה לגמרי מאחיה למחצה המבוגר שחיי במבוך של עצמו וניהל את המחנה תקופה קצרה בשם המסווה קווינטוס עד שניקו הזכיר אותו כרגע. היא הנהנה בהסכמה וחייכה לזכרונות. ניקו שפשף עיניים ואז ניער את וויל. "וויל?" הוא אמר אחר כך בקול מבוהל, כי וויל לא הגיב. "הוא בהלם," אנבת' הרגיעה אותו והרימה את וויל לידיה. וויל פתח עיניים במעורפל וניקו התקרב אליו במבט מודאג. "אתה בסדר?" הם שאלו ביחד. אנבת' חייכה וצחקה. ניקו מצמץ במבוכה. "אני מניח שכן." ניקו אמר, נבוך וסמוק. "כן. אנבת' צודקת. אני רק צריך משהו נגד הלם." וויל צחקק גם הוא. ניקו רקע ברגליו. העשב סביבו השחיר וקמל. "טוב. אז לך." הוא אמר. וויל חייך אליו בעידוד והסתכל על אנבת', שהבינה ולקחה אותו למרפאה. ניקו רץ אחריהם. "אלים אדירים." אנבת' אמרה כשוויל הקיא בכניסה. אוסטין הגיע ונקש באצבעותיו והקיא נעלם. ניקו נרתע בגועל. "מה קרה?" אוסטין שאל וכרע ליד וויל ובדק אם יש לו חום. "נחשים," וויל לחש ורעד. ניקו חיבק אותו. "נחשים, אוסטין." וויל ילל ואוסטין קפא. "איפה? כאן? ב... במחנה?" הוא אמר בפחד. אנבת' הבליעה צחוק כשחשבה על הביתן שלה עצמה.

"ביער," ניקו אמר ונשמע כועס. הלב של אנבת' דפק. "נספר לך אחרי שוויל יבריא." אוסטין הרים את וויל ושם אותו במיטה במבט משועשע מסיבה שאנבת' לא הבינה. "איך זה להיות בצד השני של המתרס?" אוסטין התבדח ו וויל צחק. ניקו חייך בדאגה. הוא עדיין נראה מותש. "עשית מסע צללים?" אנבת' שאלה אותו והוא הנהן. "הממ," וויל אמר בזמן ששתה נקטר. מעט צבע חזר לפניו. "תודה, אנבת'. אוסטין - תקצין גם לניקו מיטה." "מה?" ניקו מחה. "אני כבר אלרגי למקום הזה, וויל." אוסטין גיחך. "וחוץ מזה," ניקו מיהר להגיד והסמיק. "אולי אני יהיה איתך במיטה?" וויל הנהן וניקו הלך בשמחה לידו. אנבת' חייכה והלב שלה התחמם. "בסדר, אבל ללילה אתה ישן במיטה הזאת, ניקו" אוסטין אמר והצביע על המיטה שהייתה לידם. "מה שתגיד" ניקו אמר ו וויל חייך ונישק אותו על המצח. ניקו התכרבל עליו בחיוך. "טוב," אנבת' אמרה וקמה מהישיבה שלא שמה לב שהתיישבה. "תרגישו טוב. אני הולכת לאימונים." הם הנהנו והיא יצאה מהמרפאה וצחקקה.