ג'וני ישב על המדרגות מול הבית הגדול וחיכה. וחיכה. וחיכה.

לא יותר מדקה אחרי שהוא מצא את הגופה הרקובה של אמה, האל-מתים הפסיקו לתקוף את החצויים ונעלמו חזרה אל האדמה, אל השאול. כולם חוץ מהאישה שחזרה לחיים, שעכשיו כירון ניסה לדבר איתה בתוך הבית.

אבל זה לא אומר שלא היו קורבנות.

בנוסף לאמה, וללוקאס שנעלם ביער, מתו עוד לפחות עשרה חניכים. בניהם גם סטלה, המדריכה של ביתן הרמס, זאת שהראתה לג'וני ולוקאס את המחנה ביום הראשון שלהם. גם היא שכבה עכשיו על האדמה, עטופה בתכריכים. ג'וני בקושי הכיר אותה, אבל עדיין הרגיש צביטה בלב כל פעם שהוא נזכר שהיא לא עומדת לחייך יותר לעולם.

זאת הייתה אשמתו, ג'וני ידע. זאת הייתה אשמתו שהאל-מתים תקפו את המחנה ושכל כך הרבה אנשים מתו. הם בדיוק כמו האל-מתים שתקפו אותו ואת לוקאס בדרך למחנה, לפני שבוע שעכשיו היה נראה כמו נצח. הם עקבו אחריו עד למחנה, ואז תקפו.

אבל למה הם הפסיקו? ג'וני לא הצליח אפילו לנחש.

הוא לא ידע כמה זמן הוא ישב שם בחוץ ובהה בחצויים שהתהלכו אנה ואנה, ונראו אבודים לגמרי. אף אחד לא ביקש ממנו עזרה עם הגופות, או עם סידור הנשק, או בטיפול בפצועים. הוא לא ידע אם זה בגלל שהוא היה סתם בן תמותה חסר תועלת מבחינתם, או כי הם ידעו איכשהו שהכל היה באשמתו.

שתי האופציות היו גרועות באותה מידה.

אבל לפני שהוא הספיק להמשיך ולרחם על עצמו, הדלת מאחוריו נפתחה וכישרון הופיע מולו. "ג'וני." הוא אמר בפשטות, וסימן לו להיכנס פנימה. ג'וני התרומם באיטיות. הוא פחד ממה שכירון עומד להגיד.

"אתה יכול לשבת," אמר הקנטאור, והחווה בידו על כיסא שהוצב ליד שולחן ביליארד.

ג'וני התיישב בהיסוס. "מה עם האישה ההיא?" הוא שאל לפני שכירון הספיק לפתוח את הפה. "היא בסדר?"

"היא בסדר גמור, כן," ענה כירון בשלווה. "היא רק המומה ממה שקרה. היא גם לא זוכרת מי היא. זה מה שקורה שנשלחים לשדות אספודל."

״שדות מה?״ שאל ג׳וני בבלבול.

״אספודל. לשם נשלחות הנשמות הרגילות, אלו שלא מגיעות לשדות הייסורים או אל אליסיום.״

ג׳וני עשה כאילו הוא מבין על מה מדובר. ״למה שנשמות יתקפו את המחנה? איך הם נכנסו בכלל?״

כירון נראה מהורהר לרגע. ״בגלל שכל הנשמות נשלטות על ידי אל השאול, ויש כאן משהו שהוא רוצה. היה כאן, לפחות.״

״האדס? מה הוא כבר יכול לרצות מהמחנה?״ שאל ג׳וני בחוסר אמון. הוא לא הכיר ממש את האלים, אבל היה לו קשה להאמין שלמישהו מהם אכפת מספיק מהמחנה הזה בשביל לשלוח צבא שלם לתקוף.

כירון לא היה נראה מרוצה מכך שג׳וני השתמש בשמו של אל השאול, אבל לא העיר על כך דבר. ״אני חושד שאולי הוא רצה לעצור את הבן שלו.״

ג׳וני ניסה להיזכר בחצויים מביתן האדס. הביתנים של שלושת הגדולים תמיד היו מלאים בכל כך הרבה חניכים, ואמה סיפרה לג׳וני שהם היו הכי רבי עוצמה מבין כל החניכים במחנה. המחשבה על אמה צבטה לג׳וני בשלב, והוא ניסה להתעלם מזה.

״מה הבן שלו תכנן כבר לעשות, שצריך לשלוח צבא שלם בשביל לעצור אותו? הוא לא היה יכול להתקשר פשוט?״

״זה סיפור... מסובך,״ ענה כירון.

״אז למה רצית לדבר איתי בכל מקרה?״ לג׳וני כבר היה נמאס לחכות. הוא פשוט רצה להתרחק מהמחנה הזה כבר. הוא הביא רק צרות.

״בגלל שאתה צריך לשמוע את הסיפור הזה,״ אמר הקנטאור. ״הוא כנראה יענה על הרבה מהשאלות שלך.״

לג׳וני כבר לא היה אכפת מהשאלות שלו, אבל לא היה לא כוח להתווכח יותר. הוא רק ישב בשקט כשכירון התחיל לספר את הסיפור.

״עד לפני חמש עשרה שנים, המחנה היה נראה אחרת לגמרי. האלים לא הכירו ברוב הילדים שלהם, והיו ביתנים רק לשניים עשר האלים האולימפיים. נמסיס, אלת הנקמה, לא הייתה מרוצה מכך שהיא נשארה בצד, ולכן החליטה להעניש את שאר האלים.״

נמסיס. אותה אלה שטענה שהיא אמא של ג׳וני, למרות שלא הייתה באמת. ג׳וני לא חיבב אותה במיוחד, מהמעט שהכיר אותה.

״זה קרה קצת לפני שפרצה מלחמת העולם השניה, כשנמסיס סוף סוף מצאה את מה שהיא הייתה צריכה. חצוי בן האדס שהיה חזק במיוחד. היא נתנה לו את הכוח להשמיד את האלים עצמם, כעונש על כך שהם הותירו אותה בצד. אבל היא ידעה שאולי יקרו תאונות, והיא גם נתנה לו את הכוח להחזיר את החיים שלקח.״

כירון נעצר והסתכל על ג׳וני בציפייה, כאילו הוא אמור לדעת על מה הוא מדבר. ג׳וני ניסה לחשוב על מה שכירון אמר. הכוח להשמיד את האלים. הכוח להחזיר את המתים. נמסיס הייתה בטח ממש משוגעת כשהיא יצרה מפלצת כזאת, אבל ג׳וני היה יכול להבין אותה. גם הוא שנא להיות בצד.

אבל רק אז הוא הבין את מה שכירון אמר לו, ופער את עיניו בהלם. ״לוקאס?!״

זה היה ההסבר ההגיוני היחיד למה שקרה עם האישה הזאת. לוקאס התנגש בה והיא חזרה לחיים. הוא החזיר אותה לחיים.

כירון הנהן באישור.

״אבל זה לא הגיוני,״ התפרץ ג׳וני. ״הוא בן חמש עשרה. הוא לא נולד עדיין לפני מלחמת העולם השנייה.״

״זה גם מה שאני קיוויתי,״ ענה כירון בעצב קל. ״הייתה לו הילה חזקה מדי בשביל חצוי רגיל, אבל התעלמתי מזה. רק אחרי כל מה שקרה עכשיו, ביררתי את כל הסיפור עם דיוניסוס. כשהעלים לא הצליחו להרוג אותו, הם כבלו את הכוח שלו במקום זה, ושלחו אותו אל ההווה שלנו.״

האלים ניסו להרוג את לוקאס, הבין ג׳וני. אין פלא שהוא כל כך תיעב את האלים.

״אבל למה דיוניסוס לא עשה כלום, אם הוא ידע מי הוא?״ הוא שאל.

״הכוח שלו נכבל,״ הזכיר לו כירון. ״הוא כבר לא מסכן אף אחד. בנתיים.״

״בנתיים?״

הקנטאור היה נראה מהורהר מעט. ״הכוח שלו נכבל, זה נכון. אבל הוא נכבל בנשמה של מישהו חי. ברגע שהוא ימות, הכוח של לוקאס יחזור אליו. אני חושש שזאת הסיבה שהאדס שלח את האל-מתים אחריו. בגלל שלוקאס היה קרוב למצוא את מי שהוא צריך להרוג.״

להרוג. לוקאס הוא לא רוצח. אבל השנאה הזאת כלפי האלים... באמת יהיה אכפת לו להרוג בן אדם אחד בשביל שהוא יוכל לנקום?

״אז הוא הלך אחרי החותם,״ סיכם ג׳וני. ״זאת הסיבה שהוא ברח ליער.״

כירון הנהן.

״אבל...״ ג׳וני מלמל בשקט, והתבייש בקול החנוק שלו. ״זה עדיין לא מסביר מה קרה לאמה.״

״נמסיס רצתה לוודא, בעזרתה של דמטר, שתהיה לאלים תוכנית גיבוי למקרה ולוקאס יחזיר לעצמו את הכוחות שלו,״ אמר כירון.

״ותוכנית הגיבוי זה אני,״ השלים ג׳וני במקומו. ״ואני יכול להרוג את כל מי שלוקאס מחזיר.״

הוא אפילו לא היה צריך לחכות לאישור של כירון בשביל להבין שזה נכון. בדיוק כמו שלוקאס החזיר את האישה לחיים בנגיעה, ככה ג׳וני הרג את אמה בנגיעה. הוא לא הצליח לזכור אפילו פעם אחת שהוא נגע באמה, או בכל חצוי אחר, בידיים חשופות. אבל...

״רגע, אם אני יכול להרוג אנשים בנגיעה, איך זה יכול להיות שעד אמה אף אחד שנגעתי בו לא מת? מה עם כל הילדים בבית היתומים? או לוקאס?״

״אני חושב שהכוח שלך השתחרר רק כשעברת בגבול הקסום של המחנה,״ שיער כירון, מה שהיה נשמע הגיוני מאוד לג׳וני. ״וכפי שאמרתי לך כבר, לוקאס לא יכול למות.״

״ועכשיו לוקאס עומד לרצוח אדם חף מפשע רק בשביל לנקום באלים,״ סיכם ג׳וני. ״זה אומר שאני חייב למצוא אותו ולעצור אותו לפני שהוא יספיק.״

״נכון,״ ענה כירון, ועצב עמוק נשמע בקולו כשהוא דיבר. ״אתה חייב.״