כשהם הגיעו לבית הגדול, חיכה להם נער בכניסה. הוא היה נמוך עם שיער חום מתולתל, וקם כשהם התקרבו. ג'וני הבחין בהפתעה שהיה לנער הזה קרניים קטנות ורגליים של תיש.

"מר טומנוס," מלמל ג'וני. לצידו לוקאס עשה פנטומימה של הקאה. הוא שנא את הסרטים של נרניה.

מר טומנוס נראה מבולבל. "מי זה מר טומנוס?"

אמה נופפה בידה בביטול. "אנדרו, אלו ג'וני ולוקאס, הם חדשים. ג'וני ולוקאס, זה אנדרו. הוא סאטיר."

"איך זה הגיוני?" שאל ג'וני. ברור, אמה סיפרה להם כבר את כל הסיפורים המדהימים האלו על אלים וחצויים, אבל עד אז הכל היה נראה נורמלי. היה אז קל להאמין שכולם פשוט משוגעים.

עכשיו ג'וני נהיה משוגע ביחד עם כולם.

"סאטירים עוזרים במחנה. לרוב הם אלו שמביאים לכאן חצויים חדשים," הסבירה אמה, ואז הסתכלה באוויר בהרהור. "אני עדיין מופתעת שלכם לא היה סאטיר כשהגעתם הנה."

אנדרו התעלם מכל השיחה, והצביע על ג'וני. "אין לו ריח של חצוי."

לוקאס נראה מזועזע. "ולי יש?"

"אל תהיה מגוחך," אמרה אמה, "ברור שהוא חצוי."

אנדרו קימט את מצחו בבלבול. "אבל אין לו-"

"אני יכול לדבר עם עצים," ציין ג'וני אוטומטית. הוא אפילו לא ידע למה הוא הרגיש את הצורך להוכיח לתיש הזה שהוא חצי אל - מה שג'וני בהחלט לא רצה להיות.

"אתה בטוח?" שאל הסאטיר.

"יאפ," ענה לוקאס במקום חברו. "הוא לא הפסיק לדבר איתם כל הדרך הנה."

אנדרו עדיין נראה מבולבל, אבל אמה דחפה את ג'וני ולוקאס לתוך הבית לפני שהוא הספיק להגיד עוד משהו. חבל, הוא היה נראה כמו בחור די נחמד.

"ברוכים הבאים לבית הגדול," הכריזה אמה, ונכנסה לאחד החדרים. ג'וני ולוקאס נכנסו אחריה, למרות שלוקאס עדיין היה נראה ממורמר.

בפנים ישב גבר ושתה מפחית של דיאט קולה. אם ג'וני היה צריך לתאר אותו במילה אחת, הוא היה קורא לו שמן.

כן, ג'וני אף פעם לא היה טוב בתיאורים.

לוקאס בחן את האיש בעיניים מצומצמות. "אולי זה מוקדם מדי להחליט, אבל אני לא חושב שאני אוהב את הבחור הזה." הוא פנה אל אמה. "זה כירון?"

אמה הנידה בראשה. "אבל אל תעליב את מר ד'. הוא יהפוך אותך לדולפין."

"אני בספק," אמר לוקאס.

מר ד' פנה להסתכל על לוקאס, ועיניו נצצו בהתרגשות. "רק בגלל שאתה חלש, ילד, לא אומר שאני לא אעשה את זה."

לוקאס הסמיק בזעף אבל לא ענה.

"כירון לא כאן?" שאלה אמה באכזבה.

מר ד' משך בכתפיו. נראה שהוא איבד את כל העניין שהיה לו בשיחה. "הוא אמור להתפנות עד ארוחת הערב," אמר, ולקח שלוק מהקולה שלו.

אמה נראתה מאוכזבת, אבל יצאה החוצה, שני הבנים עוקבים אחריה. רק כשהם יצאו מהבית הגדול ג'וני שאל את השאלה שהציקה לו כל הזמן הזה. "מי זה היה?"

"זה מר ד', או דיוניסוס. הוא מנהל את המחנה," הסבירה אמה.

"דיוניסוס?" שאל ג'וני בחוסר אמון.

אמה הנהנה. "אל היין."

"איכס," מלמל לוקאס בשקט.

אמה משכה בכתפיה. "אז אתם תישארו עד ארוחת הערב? זה לא עוד הרבה זמן."

לוקאס עדיין נראה מסתייג, אבל ג'וני הנהן לפני שהוא הספיק להגיד משהו. "אנחנו נישאר."

אמה חייכה. "יופי. אתם תאהבו את המקום הזה."

לוקאס נחר בבוז. "אני לא חושב ככה."

"אז איך בדיוק יודעים מי ההורה האלוהי שלך?" שאל ג'וני בסקרנות. עדיין היה לו קשה להאמין לכל העניין הזה של האלים והחצויים, אבל הניח שאולי עדיף כבר לזרום עם זה וזהו.

"האלים אמורים להכיר בילדים שלהם בסביבות גיל שתיים עשרה," ענתה אמה, ואז, כאילו הבינה שג'וני ולוקאס כבר לא בני שתיים עשרה יותר, פערה את עיניה, "אני לא יודעת למה ההורים שלכם מתעכבים איתכם. זה לא אמור לקרות."

ג'וני קימט את מצחו. "לא קרה שהכירו בחצוי אחרי גיל שתיים עשרה?"

"פעם האלים נהגו לא להכיר בילדים שלהם בכלל, אבל זה היה עוד לפני שנולדתי. עכשיו הם חייבים להכיר בכולם עד גיל שתיים עשרה," ענתה אמה, והגבות שלה היו מכווצות בבלבול. "מאז שהגעתי למחנה, הכי הרבה זמן שחצוי חיכה שיכירו בו היה ארבעה ימים."

ג'וני הרגיש כאילו יש משקולת על ליבו. יופי, גם במקום ההזוי הזה הוא נחשב למוזר. לפחות הוא היה נחשב למוזר עם לוקאס.

למה הוא חשב שזה יהיה שונה מבית היתומים?

"בכל מקרה, אתם עומדים להישאר בביתן הרמס בנתיים, אז אולי כדאי שתכירו את המדריכה."

היא התחילה ללכת חזרה לכיוון הביתנים והתעלמה לחלוטין מהמחאות של לוקאס.

•••

למדריכה של ביתן הרמס קראו סטלה. היא הייתה נערה גבוהה ורזה, כנראה בת שבע עשרה לפחות, עם שיער בלונדיני פרוע ועיניים חומות. היא קיפצה במקום כאילו היא שתתה עשר ספלי קפה לפני שבאה לפגוש את החצויים החדשים בביתן שלה.

"אתם בטח צריכים מיטות, נכון?" היא שאלה אחרי ההיכרות הקצרה. "אני אלך לסדר לכם מיטות," הכריזה, ונעלמה בתוך הביתן.

"אבל אנחנו לא צריכים מיטות..." מלמל לוקאס בשקט. הוא נשמע מאוכזב, כאילו קיבל כבר את העובדה שהוא וג'וני עומדים להישאר במחנה גם אחרי שיפגשו את כירון.

אמה פנתה להביט בהם. "סטלה נחמדה. אתם תאהבו אותה."

"אני בטוח," אמר לוקאס באנחה.

"ניפגש אחרי ארוחת הערב?" אמה הסתכלה על ג'וני בציפייה. הוא הנהן בהסכמה לפני שנכנס לתוך הביתן, ולוקאס נכנס אחריו.

מבפנים הביתן נראה בדיוק כמו שהוא נראה מבחוץ. ג'וני היה די בטוח שזה היה הביתן הכי פשוט במחנה. הוא לא ידע אם זה אומר שלחניכים בביתן הזה אין מזל או יש מזל.

סטלה הובילה את השניים למיטת קומותיים שעמדה בקצה של החדר. ג'וני כמעט נאנח בהקלה. הוא לא ידע מה הוא היה עושה אם הוא היה צריך לישון לבד במיטה רגילה, אחרי שנים שבהם התרגל לישון במיטה מעל לוקאס.

"אתם יכולים לישון כאן בנתיים," אמרה סטלה, "עד שההורים שלכם יכירו בכם. אבל מי יודע? אולי אבא שלכם הוא בכלל הרמס?" היא חייכה וקרצה אליהם.

"אני לא חושב," ענה לוקאס, "אני מכיר את אבא שלי."

"אה," היא נראתה תמהה. "אז כנראה אמא שלך היא האלה."

"אני מכיר גם אותה."

סטלה המסכנה נראתה מבולבלת לחלוטין.

"תודה," מיהר ג'וני להגיד לפני שלוקאס ימשיך עם המשפטים חסרי ההיגיון שלו. "אנחנו נסתדר מפה."

סטלה הנהנה. "אל תשכחו שארוחת הערב עוד שעתיים." היא הזכירה להם לפני שהלכה.

ג'וני התיישב על המיטה התחתונה. לוקאס היסס לרגע לפני שהתיישב לידו, "אתה בטוח שאתה רוצה להישאר פה?" שאל.

ג'וני משך בכתפיים. "המקום הזה לא שונה כל כך מבית היתומים. לפחות כאן נראה שכיף יותר."

"אתה טועה," התעקש לוקאס. "הם כולם כאן משוגעים. משוגעים בצורה שרק אנשים שמאמינים באלים יווניים יכולים להיות."

ג'וני הטה את ראשו בשעשוע. "חשבתי שאמרת שאסור לצחוק על אמונות של אחרים."

לוקאס גלגל את עיניו. "תעשה לי טובה," הוא רטן, "הם מאמינים שהם ילדים של אלים."

השניים שתקו לרגע.

"אתה לא חייב להישאר כאן, אם אתה לא רוצה," אמר ג'וני לבסוף.

הנער שחור השיער שתק לכמה רגעים, כאילו הוא שוקל את התשובה שלו. "אני אשאר," החליט בסוף. "אני פשוט מקווה שאתה יודע מה אתה עושה."

ג'וני לא ענה. עמוק בתוכו הוא תהה אם זאת באמת הבחירה הנכונה.