"קום."
"מממ?"
"סוייר...."
"מממ??"
"אני פותחת את הווילון"
"הא?"
"אל תגיד לי שלא הזהרתי אותך!"
"הסססס!!!!" פקחתי את עיניי בגלל השמש המרגיזה של הבוקר.
"קום" אמא שלי אמרה ונעמדה מולי.
"בסדר...." רטנתי וקמתי באי חשק מופגן.
"רק... תוכלי לצאת?"
"כן"
התיישבתי על המיטה שלי. לא היה לי כוח ליום נוסף של אימון ושל למידה, אבל לא הייתה לי ברירה אחרת.
כעבור מספר דקות, יצאתי לסלון. הוריי ישבו על הספה עם עיתון פתוח.
"אני יוצא!" קראתי לחלל החדר.
"תיקח איתך אוכל!" אמא שלי צעקה לי בתגובה.
בדרך לבית הספר, שמתי לב שהרבה אנשים מסתכלים עליי ומתלחששים:
"זה..."
"בושה שאנשים כאלו..."
"איך הוא מראה את הפנים שלו פה..."
התעלמתי מכל מה ששמעתי והמשכתי בדרכי.
"סוייר!" אנה רצה לקראתי איך שדרכתי בשער.
"מה? משהו קרה?" שאלתי, עדיין לא מבין מה נסגר עם כל האנשים שבהו בי.
"קראת את עיתון הבוקר?!" היא שאלה. משהו בקולה רמז לי שמשהו מסריח קורה פה.
"לא... למה?"
"אז כדאי שתקרא!" היא ספק צעקה-ספק אמרה.
פניתי לאחד מהילדים שאחז את העיתון.
"אני יכול את זה לרגע?" שאלתי.
"בשביל?" הוא שאל בחשד.
"כדי לבדוק מה לא בסדר עם האנשים פה...." עניתי, קצת חסר סבלנות.
"למה אתה פה?! איך אתה יכול להראות את הפרצוף שלך?!"
"פשוט תן לי את זה!"
הילד העביר לי את העיתון תוך כדי שהוא ירה בי מבטים כעוסים.
ושם, בעמוד הראשון, זה הופיע:
"אתמול, בשעות הלילה המאוחרות, נחטפה ביתם של סר ריצ׳ארד וליידי מארינה ממחוז 11.
לפי עדות שניתנה מהשומרים, החוטף לבש מסכה שחורה.
עיניו חומות כהות וגופו שרירי מעט.
מי שרואה, נא להודיע לבני המשפחה"

"מה?!" זעקתי.
"רואה?!" אנה אמרה ונעמדה. לידי. "כולם חושבים שאתה עשית את זה!"
"אבל... אני לא מכיר אותה בכלל! לא הייתי במחוז 11 בחיים שלי! וחוץ מזה, להרבה אנשים יש בדיוק את אותו התיאור שהעיתונאים כתבו!" כמעט צעקתי. עיצבן אותי שמאשימים אותי במשהו שלא ידעתי על קיומו.
"נהדר, עכשיו כולם בטוחים שאני האוייב..." סיננתי.
"לא כולם..." היא אמרה.
"את היחידה שמדברת איתי"
"ומה לגבי האחד שנתן לך את העיתון?" אנה שאלה.
"בסדר, אז רק הוא ואת, השאר לא בוטחים בי כרגע" עניתי.
נכנסנו לבניין. השתדלתי להתעלם מכל הלחשושים של התלמידים, נזהר שלא לפלוט משהו.
"סוייר, המנהלת צריכה אותך," אחת התלמידות אמרה לי.
"לבוא איתך?" אנה שאלה אותי.
הנהנתי. "את היחידה שיכולה למנוע ממני לומר משהו חסר טאקט,"
נכנסנו למשרד של המנהלת. שנאתי אותו. זה לא שהייתי מסתבך, בכלל לא, פשוט המקום העביר בי צמרמורת כשעברתי לידו. המנהלת ישבה על כיסא עור ליד השולחן, מתבוננת באנה ובי.
"רצית לראות אותי?" שאלתי. ניסיתי לא להסגיר את הפחד שאחז בי באותו רגע.
"שב," היא אמרה בקול תקיף.
אנה נעמדה מאחוריי, כך שיכולתי להרגיש מוגן.
"לפני שאת מתחילה לספר לי על מה שקרה, אז אני יודע. לא חטפתי אף אחד, אין לי מושג מי זאת, אז אל תאשימו אותי בדברים שלא קשורים אליי בשום צורה," יריתי את מה שחשבתי.
"אני מבינה, הוריך יודעים על כך?" המנהלת שאלה.
"אני מניח שכן, כי הם קוראים עיתון... ואני לא חושב שהקשבת למה שאמרתי," אמרתי ביובש.
"אתה מבין שאתה חשוד, כן?" המנהלת שאלה.
אנה הניחה יד על כתפי, ידעתי שלא כדאי שאשיב על השאלה.
"תראי, באותה שעה הייתי בבית, באזור שלנו. אז זה לא יכול להיות אני," אמרתי.
"זה נכון, סוייר לא היה במחוז 11 מעולם, אז איך הוא יכול לחטוף משם מישהו?" אנה הוסיפה.
"אנה, את לא עוזרת..." סיננתי. אנה התעלמה ממני.
"אני צריכה לחשוב על המשך לימודך פה," המנהלת אמרה.
פה לא יכולתי יותר.
"אוקי, אני מבין שיש פה אי הבנה. אני לא חטפתי אותה, לא אכפת לי מכל הפרשה הזאת ואני לא עומד להביע עדות על משהו שאפילו לא ידעתי עליו! את תפסיקו להאשים אותי כבר! את מכירה אותי מספיק זמן כדי לדעת שאני לא עושה דברים כאלה, אז אל תפלילו אותי במעשה המפגר הזה!"
צעקתי. אני יודע שזה די בוטה מצידי, אבל לא היה לי אכפת. הדם רתח בתוכי, והייתי חייב לשחרר קיטור.
"שניכם, החוצה!" המנהלת צעקה.
אחרי יום לימודים ארוך ומתיש (ופתק אחד מהמנהלת), חזרתי הבייתה.
זרקתי את התיק בסלון, ונכנסתי לחדרי.
"סוייר?" אמא שלי נכנסה פנימה. "קרה משהו?" היא שאלה.
העברתי לה את הפתק. "לא קרה כלום, חוץ מזה שהתעצבנתי על המנהלת," רטנתי.
היא החזיקה בידה עיתון, ואני מניח שהיא נתקלה בכתבה.
"ואגב, הבחור בכתבה הוא לא אני," אמרתי.
"אני יודעת, זה בטח היה קשה..." היא נאנחה.
"יאפ, כל אדם שלישי נעץ בי מבטים כאילו אני איזה עוף מוזר," צחקתי.
הלכתי לסלון ביחד עם אמא. "תקשיב, יכול להיות שעכשיו התקופה תהיה די... מאתגרת. אז תשתדל לא למשוך תשומת לב בסדר?" היא שאלה.
"כן," אמרתי.

"סוייר!" המאמן שלי צעק ברגע שפתחתי את הדלת.
"כן, אני יודע שאני חשוד בחטיפת נערה...." אמרתי ביובש.
"זאת בדיוק הבעיה! חשבתי שאולי תלך אל המשפחה ותציע לחפש את הילדה," הוא אמר.
"השתגעת לגמרי?! אם אני אלך לשם הם יהרגו אותי! אין שום סיכוי שאהיה שם!" זעקתי מזועזע.
"אבל ככה תוכל לנקות את השם שיצא לך!" הוא היה לא פחות עקשן ממני, כך שאף אחד לא הצליח לשכנע את השני.
"אני מעדיף למות מאשר ללכת לשם!" כמעט צעקתי.
מפה לשם, מצאתי את עצמי בחדר שלי מודד חליפות.
"למה הסכמתי לזה?!" שאלתי את עצמי. שנאת את החליפות ההדוקות.
"תזדרז בבקשה! אתה עלול לאחר את הכרכרות!" צעקה אימי מהסלון. זרקתי על עצמי חליפה כלשהי ויצאתי החוצה.
'אל תדבר ללא אישור מהם, תשתדל לדבר בנימוס, אל תזכיר את העובדה שיש לך כוחות, שמותיהם: ליידי מארינה וסר ריצ׳ארד שיננתי בראשי את מה שאמרו לי בבית.
"לאיפה?" לקח לי זמן להבין את השאלה של הנהג.
"למחוז 11," עניתי.