"בן זונה!" צעקתי בחוזקה כשנכנסנו לתוך האחוזה החשוכה. שנאתי את החוטף שלי. הוא לא אמר לי כלום, אבל הייתה לי הרגשה שהוא מתכנן משהו. "תחכי לי פה," הוא אמר ונבלע במעלי המדרגות. החדר היה מואר בנרות רבים, שנתנו אווירה של משהו "מתוק". מולי הייתה ספת עור אדומה, בעלת קישוטים זהובים. 'אני חייבת לצאת מכאן, אבל לא עכשיו, אי אפשר לדעת מה הוא יעשה,' חשבתי בליבי. התיישבתי על הספה, מחכה לו. כותנת הלילה הלבנה שלי, הייתה מלוכלכת בקצוות. רעדתי מקור, הבד היה דק, ולא הבאתי איתי בגד נוסף.
"תקחי את זה," הסתובבתי. החוטף אחז בידו בגדים נקיים, שככל הנראה הכין מראש. "אני לא רוצה את זה!"
"זה עדיף על פני הכותנת שלך..." הוא אמר. ידעתי שהוא צודק, אבל לא רציתי לקחת ממנו דבר.
"אם לא היית חוטף אותי מלכתחילה, זה לא היה קורה," אמרתי בקרירות.
הוא נאנח. "מיס, את עלולה להתקרר,"
"וזה אכפת לי כי?" שאלתי.
הוא הסיר את המסכה מפניו.
זה הכה בי. "אתה!" צעקתי. זה היה הרוזן מהבוקר. עיניו החומות כהות הביטו בי. "שיקרת לי!" ידעתי שזאת חוצפה, אבל לא היה לי אכפת. הוא עוד ישלם על זה.
הוא חייך. "לא ציפית שאגיד את האמת מן הסתם"
"ההורים שלי יחפשו אותי! אתה תשלם על זה!" הדם רתח בתוכי. 'אני שונאת אותו, שונאת אותו!' חשבתי.
"את באמת חושבת שאכפת להם?" הוא שאל בהתגרות.
"השומרים רדפו אחרינו!"
"אז? להורים שלך יש עניינים יותר חשובים. הם לא ישימו לב ישר להעלמות שלך!" הוא צחק.
"אם אתה מנסה לשכנע אותי שלא אכפת להם, אז אתה טועה ובענק!" צעקתי.
הוא דחף לידיי את הבגדים. "תעלי למעלה, תפני שמאלה ותראי דלת בצבע אדום-חום. זה יהיה החדר שלך"
"אתה השטן!" סיננתי חרש ועליתי למעלה.

החדר היה עצום בגודלו, מזכיר קצת את החדר שלי. שידה מעץ כלשהו ניצבה ליד המיטה הרחבה, שלא נראתה תואמת למקום. טרקתי את הדלת. התיישבתי על המיטה והסתכלתי סביבי. הארון הגבוה ניצב בקצה השני של החדר. חלון גדול היה ממוקם מעל למיטה, שממנו היה ניתן לראות את נוף הלילה השקט.
'אני חייבת למצוא דרך לצאת...' חשבתי בליבי.
החלפתי בזריזות את הכותנת לבגדים שהחוטף הביא לי.
זרקתי את הכותנת מהחדר.
לא עברו כמה דקות, ונשכבתי מעולפת על המיטה.