פחד, בלבול, כעס, חוסר אונים. זה מה שהרגשתי כשג׳ון מת. לא ידעתי מה לעשות. לא נתתי לדמעות לפרוץ החוצה, כי זה לא היה הזמן. נעמדתי באיטיות, למרות שבאותו רגע רציתי להישאר בישיבה. לארה הייתה עצבנית ובצדק.
אוליבר לא אמר דבר. הוא עדיין עמד, פניו היו קפואות, או אדישות למצב הזה.
"איך אתה יכול להיות כל כך אדיש כלפי מוות?!" לארה שאלה בקול שקט אך מאיים. 

"זאת לא אדישות" הוא אמר בקול קריר. ידעתי שהוא מנסה לעכל כמוני את מה שקרה.
"לארה, זה מספיק..." מלמלתי. לא רציתי להילחם יותר.
היא לא ענתה. היא הסתערה לכיוון אוליבר עם החרב. (מעשה לא חכם במיוחד)
הוא נסוג במהירות כשהחרב באה לפגוע בו.
"לא חכם לארה" הוא אמר, בעודו מכה בחרב שלה עם חרבו. היא לא ראתה בעיניים באותו רגע, אז כל הזעם שלה היה מופנה כלפי אוליבר.
היא לא ענתה לו. לארה המשיכה לנסות לפגוע בו, היא רצתה לנקום.
"לארה! תפסיקי!" כמעט צעקתי. לא רציתי לראות עוד מישהו מת מול הפרצוף שלי, לא הייתי מסוגל אפילו לחשוב על זה.
"אחחח!!!" לארה נאנקה מכאב כשחרבו של אוליבר פגעה בה. אבל היא לא ויתרה והמשיכה להילחם בכוח.
"את נלחמת מתוך רצון של נקמה! זה לא יחזיר-" אמרתי, אבל השתתקתי מהר. זה לא הזמן להטיף לה מוסר.
הם המשיכו להילחם, וככל שהזמן עבר, הבנתי שהסיכויים של לארה לנצח נמוכים יותר.
".......אני יודע שזה הזמן הכי גרוע לשאול את זה..."  אוליבר אמר והתחמק ממכת חרב. "...אבל...השאלה היא האם תצטרף אליי?" הוא המשיך את המשפט, ועל הדרך פגע בחרב של לארה.
"נראה לך?! קודם חטפת מישהי רנדומלית, אחר כך הפללת אותי ובסוף גרמת למוות של מישהו!" כמעט צחקתי.
"אני לא גרמתי למוות שלו!" אוליבר רטן, ונאנק מכאב כשלארה פגעה בו סוף סוף.
"טכנית אתה כן גרמת למוות הזה....השומר הזה מבצע את הפקודות שלך!" לארה אמרה בכעס בזמן שהתחמקה מהחרב שלו.
"......אבל לא נתתי הוראה להרוג אף אחד!" אוליבר התעקש.
".....אתם באמת עומדים להתווכח על זה פה?" גלגלתי עיניים. (הם התנהגו כמו ילדים בגן)
כנראה באותו רגע הם קלטו בחזרה שזה קרב, כי לארה צעקה מכאב כשהחרב שלו היכתה בה.
"וחוץ מזה, מה תעשה לי אם לא אצטרף אליך?" שאלתי.
אוליבר הביט בי לשניה, ואז, הוא תפס את לארה מאחור.
"שחרר אותי מפלצת!" לארה ניסתה להשתחרר, אבל אחיזתו הייתה חזקה.
"אני לא אהרוג אותה כי זה לא הטבע שלי. אבל אני כן יכול להשאיר אותה כאן. אתה לא רוצה שזה יקרה, נכון?" אוליבר אמר בקול הכי רציני שהיה לו.
היססתי. מצד אחד, לא רציתי לאבד שליטה על עצמי ולהצטרף אליו, אבל מצד שני...אני לא יכול להשאיר את לארה פה! פשוט לא מסוגל.
היא נענעה את ראשה. "אל תעשה את זה" לארה נראתה נחושה. "אני אשרוד"
התקדמתי לעברו. "אם אצטרף אליך, אתה תיתן ללארה ללכת?" שאלתי.
הוא הנהן. "אני לא מפר הבטחות"
"מצטער לארה" אמרתי, ונעמדתי לצד אוליבר.
"מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?! יש לך הזדמנות לעוף מפה!" לארה אמרה לי בכעס.
הבטתי בה. "הבטחתי לג׳ון שאני אחזיר אותך הבייתה. וזה מה שאעשה." אמרתי וניסיתי לחייך חיוך מעודד.
"אל! זה לא מה שהוא היה רוצה!" לארה ניסתה לשכנע אותי לרדת מהרעיון המטורף שלי.
"אני באמת מצטער..." מלמלתי.
עצמתי את עיניי ונתתי לצללים להשתלט על גופי. צעקתי מכאב. 'סליחה...' חשבתי.
ותוך רגע, כבר לא הייתי אני