רעדתי. זה לא היה מקור. אני, שלא פחדה כשחטפו אותי, שלא פחדה מהקרב...עכשיו, פחדתי לאבד אדם קרוב. סוייר חזר לעצמו ורץ לכיוון שבו ג׳ון היה. אוליבר היה חיוור. 'הוא אמר שלא יפגע בנו...אז למה?! למה ידיד שלי צריך לשלם את המחיר?!' שאלתי את עצמי בכעס. סוייר התיישב ליד ג׳ון ששכב על הרצפה. "מרוצה עכשיו?!" הוא שאל בכעס. בעיניו היו עצבים, ופחדתי לעמוד לידו.
"אני נתתי פקודה מפורשת לא לפגוע בכם. השומר הזה פעל על דעת עצמו" אוליבר אמר, וניסה שקולו לא ירעד. האדם ששנאתי, הפעם הפגין רחמים.
"אבל אתה עדיין פגעת בנו!" אמרתי בזעם.
"אבל לא הרגתי אתכם! בקרב נפצעים, אין מה לעשות. ואתם התחלתם לתקוף אותי קודם,אז ברור שאני אגן על עצמי" הוא רטן.
ג׳ון נשם בכבדות. הכדור פגע לו בלב אני חושבת.
"אתה תחיה.." סוייר מלמל בשקט.
לא יכולתי לזוז. אם ג׳ון ימות, מה אני אספר? לא רציתי אפילו לחשוב על זה.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
(ג׳ון)
אני מניח שאני חייב הסבר ללמה פעלתי בצורה הזאת. כלומר, אף בן אדם לא יקפוץ מול אקדח טעון.
אז נכון, הצלתי את סוייר גם בגלל שיש לי רגשות כלפיו, אבל לא רק. לא רציתי לראות אותו מת. אז כן, לקחתי סיכון רציני, כי ברצינות, אני יכול למות, אבל עדיף שהוא ישרוד.
כלומר, ברור, אני רוצה לשרוד, כי הבטחתי. אבל אם אני בכל זאת אמות, זה יהיה בלב שלם, ואני לא מתחרט על מה שעשיתי.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
(  בחזרה ללארה)
ג׳ון השתעל. קצת דם נפל לרצפה. סוייר, שהיה מבוהל, אחז את ידו.
"תסמכי..." הוא אמר בנשימה קטועה.
"אל! אל תדבר!" סוייר מלמל בשקט.
ג׳ון השתעל שוב. "....עליו..." הקול שלו היה יחסית חלש.
"עליו?" שאלתי. לא הבנתי על מי לעזאזל הוא מדבר.
ג׳ון הפנה את מבטו לסוייר.
"אתה לא יכול ללכת! לא ככה!" סוייר אמר בקול חנוק. שמתי לב שהוא מחזיק את הדמעות, רק שלא יצאו החוצה.
"...בואו ניפגש שוב..." הוא חייך טיפה, ועצם את עיניו.
לא יכולתי יותר. קרסתי על הרצפה, וצעקתי. איבדתי את החבר הכי טוב שהיה לי, את האחד שבאמת ידע שאני משהו מעבר לבת אצולה.
סוייר רעד. הוא אמנם לא הכיר את ג׳ון כמוני, אבל זה לא מנע ממנו להתאבל עליו, גם אם לזמן קצר.
"הוא לא-" התחלתי לומר, אבל סוייר נענע בראשו, כך שידעתי שזה סופי.
סוייר הרים את ראשו. "אפילו במוות...הוא מחייך..." הוא ניסה לעודד אותי.
לא עניתי, במקום זה, לקחתי את החרב של ג׳ון שהייתה על הקרקע. הייתי עצבנית כפי שלא הייתי אף פעם.