הלוואי והייתי שם לב לזה מוקדם יותר, כדי לעצור את מה שעמד לקרות.
אז נכון, כמעט כולנו נלחמנו בחרבות (חוץ מלארה וסוייר מן הסתם), אבל זה לא מנע מאיתנו להשתמש בנשקים אחרים כדי להגן על עצמינו.
השומר שבו נלחמתי המשיך לגרום לי לסגת אחורה, והדבר היחידי שיכולתי לעשות באותו רגע, היה רק להגן על עצמי.
'...הבטחתי לסוייר שלא אתן לו להגן עליי שוב....אבל במצב הנוכחי אני לא כזה יכול להתקיף...' חשבתי.
הבטתי סביבי. הרגשתי די חסר תועלת, בהתחשב בעובדה שסוייר ולארה לפחות הצליחו להתקיף.
"אחחח!" נאנקתי מכאב כשהחרב פגעה לי ברגל. נשכתי את הלשון כדי לא לצעוק.
כשהשומר לא הסתכל, ניסיתי להנחית עליו מכה, אבל זה לא ממש עבד, כך שנאלצתי להמשיך לסגת אחורה.
'דווקא בזמן הכי מתאים כדי להראות לעולם את הכישורים שלי, אז אני מפשל' חשבתי בכעס. ידעתי שאין לי זכות לכעוס על עצמי, אבל לא יכולתי לחשוב אחרת באותו רגע. הכיתי בחרב בשומר שלרגע איבד ריכוז.
'יופי לי' חשבתי בזמן שהגנתי על עצמי ממכת חרב של שומר עצבני.
"אני מאוד אשמח לקצת עזרה פה!" לארה אמרה, בעודה הולכת לאחור כדי לא להיפגע.
"סלח לי רגע" אמרתי בשלווה ורצתי כדי לעזור לה. השומר היה נראה די המום.
"תנקס!" לארה אמרה.
"תנסי למצוא חרב בזמן הקרוב, כי לא תוכלי להיעזר באגרופים לנצח" גיכחתי.
היא חייכה טיפונת. 
אוליבר הביט בנו מהצד. "אתם פשוט...מיוחדים..." הוא נאנח, ונסוג במהירות כשסוייר כמעט פגע  בו עם צללים.
הקרב היה אינטנסיבי.
כמובן, שבזמן הכי גרוע, גם השומר השני הצטרף לקרב של לארה ושלי, כך שנאלצתי גם להתגונן וגם להתקיף, וזה לא היה פשוט במיוחד.
לארה ניסתה לעזור עד כמה שיכלה,אבל היא לא הייתה עם נשק עליה, כך שיצא שאני נאלצתי להגן.
"תתכופפו!" סוייר צעק לנו, כשכדור צללים פגע באחד השומרים, שהועף אחורה.
חייכתי לרגע, אבל החיוך ירד מפניי מהר מאוד, כי אם הייתי מאבד ריכוז לרגע אחד-אז יכול להיות שלא הייתי נמצא פה עכשיו.
כל אחד נלחם עד כמה שיכל.
מצד אחד, סוייר נגד אוליבר. מצד שני, לארה ואני נגד שומר אחד. הכוחות לא היו שווים בכלל, אבל המשכנו להילחם בכוח.
אבל אז, השומר שנלחם בי ובלארה, שלף אקדח. לא היה ברור למה לעזאזל יש לו אקדח, אבל הייתה לי תחושה לא טובה בעניין.
הוא כיוון לעבר סוייר, וירה.
"סוייר!" צעקתי ורצתי לכיוונו.
סוייר הסתובב, עיניו ביטאו אימה.
אוליבר היה נראה די המום.
לא חשבתי פעמיים, וזינקתי מולו. כמובן שנפגעתי מכך, אבל לא התחרטתי.
"ג׳ון" לארה רצה לכיווני.
סוייר עמד שם, קפוא, לא מאמין למה שעיניו רואות.
קרסתי על הרצפה.