הנערים חזרו לכיוון שלנו.
"חה! אמרתי לך שאני יותר טוב!" אמר הנער עם העיניים האפורות-כחולות.
"בחלומות הלילה!" אמר הנער השני.
"אני רואה... הם בהחלט טובים," אמרתי.
מיס לארה חייכה. "זה מה שאמרתי קודם,"
"האמת שגם לארה נלחמת," אמר הנער הראשון שלא הצלחתי לזכור את שמו. קראו לו פול או טום או משהו כזה.
"תפסיק, אני לא עד כדי כך טובה," לארה אמרה בביישנות.
"את הצלחת לנצח את ג׳ייק," אותו הנער אמר.
'אז ג׳ייק הוא השני' חשבתי.
"אבל ניצחת אותי כמה פעמים, זה לא נחשב," היא צחקה.
"בצבא כזה באמת כדאי להשקיע," אמרתי. הם לא יהוו מכשול עבורי. 'הלילה זה יקרה' חשבתי.
"המהלכים שלכם טובים, ממי למדתם אותם?" שאלתי כדי להשיג עוד מידע הכרחי.
"מהטובים ביותר," הנער הראשון אמר והביט על לארה. 'אני מבין... היא חשובה לו'.
הנערה השניה צחקה. "אפשר לומר שג׳ייק יותר טוב מג׳ון בתכנונים,"
הנער הראשון שהיה לו שם-ג'ון, גיכח. "את עובדת עליי, נכון? אני יכול לנצח אותו גם בלי תכנון," הוא אמר.
"אני מבין, תודה שהקדשתם לי זמן," אמרתי וקדתי.
"לגבי מה שאמרת קודם? על התקציב לחיילים? אז אני בעד," לארה אמרה. חייכתי. "כמובן, נדבר על הדברים אחר כך," השבתי. 'היא בוטחת בי כרגע, מעולה,' המחשבה הזאת צצה בראשי.
המשימה מעולם לא נראתה קלה כמו עכשיו.

★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★

"חזק יותר!"
"זה מה שאני עושה!"
"....."
האימון נהפך לקשה יותר. מזג האוויר היה "מושלם" לאימון בחוץ, כפי שאמר המאמן שלי.
"סוייר! תתרכז!" הוא צעק לעברי בזמן שצל שחור עטף אותי. הייתי צריך להיזהר שזה לא יתפוס פיקוד על גופי.
"אם היית שותק, זה היה עוזר יותר!" צעקתי בתגובה.
לאחר מספר דקות, הצל נשאב לתוך גופי.
"......"
"מה?!" הייתי חסר סבלנות. העבודה המטופשת שלי בהיסטוריה נחה לה על השולחן, ורק רציתי לגמור אותה.
"אתה לא מרוכז לאחרונה" המאמן אמר.
"תנסה אתה להתאמן מ-05:00 בבוקר עד 10:00!" כמעט צעקתי.
הוא נאנח. "אתה יודע שאין לך ברירה" אם זה לא יכולתי להתווכח.
קיללתי חרישית. "למה מכל האנשים בעולם, דווקא אני נולדתי עם הדבר הדפוק הזה?!"
"בדיוק בגלל זה אתה צריך לדעת לשלוט על זה" הוא אמר. 

נאנחתי. "הלוואי והייתי נולד בלי כוחות..." מילמלתי.
אחרי האימון, התיישבתי לעשות את העבודה. הנושא המרכזי היה: "הסבר את תופעת המעמדות בארץ ובעולם ותן לכך דוגמה מחייך האישיים." חייכתי. זה קל יחסית.
"סוייר! אנה הגיעה!" אימי צעקה מהמטבח. "אני עובד... לא משנה." יצאתי מהחדר. "ממתי אתה עובד?" היא גיכחה. "שקט את," רטנתי.
"אז.... העבודה בהיסטוריה? אני צריכה עזרה," היא אמרה.
"את חיה בחברה עם מעמדות... זאת לא משימה כזאת קשה..."
"זה כן! תעזור לי לנסח בצורה כזאת שהמורה לא תרתק אותי,"
"בגלל שאת תכתבי שכל בני האצולה הם חארות?" שאלתי.
"בדיוק!" היא חייכה.
"טוב נו, בסדר," צחקתי.

★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★

"אדוני, מתי תצא?"
"24:00"
"24:00?! זה לא מאוחר מידי לילדה?!"
"לא"
שירין הזעיפה מבט. "בת כמה אמרת שהיא?"
"18-19?"
היא גילגלה את עיניה.
"היא מספיק גדולה כדי ללכת מאוחר!" מחיתי.
"אז לפחות תיקח את הכרכרה!"
"בסדר...."
היא חייכה קלות. "מעולה, תצטרך לוודא שאף אחד לא רואה אותך"
"אני לא עד כדי כך טיפש!" רטנתי.
השעות עברו במהירות, ובשעה המיוחלת, יצאתי לדרך.
"......... אתה פאקינג צוחק עליי!!!!"
"מה עשיתי?!"
"לצאת בשעה הזאת?!"
התעלמתי משירין. הדרך הייתה חשוכה, ולא היה אפשר לראות את הנוף. 'מעולה, אם לא יראו אותי, הכל יסתדר' חשבתי.
כעבור מספר שעות, הגענו למחוז 11 (שוב).
המסכה השחורה כיסתה את פי, כך שלא היה ניתן לזהות את החוטף.
זרקתי את הקרס שהכנתי לפני על אחד החלונות והתחלתי לטפס.
האחוזה הייתה ריקה. הדלקתי את העששית שבידי, והתחלתי לחפש את החדר הנכון.
פתחתי מספר דקות, חקרתי כל אזור אפשרי, אך ללא הועיל.
לבסוף, אחרי מספר נסיונות (שכללו בטעות גם את החדר של הוריה, אופס....) מצאתי את החדר.
פתחתי את הדלת חרישית, והתקדמתי למיטתה.
בזהירות, שמתי יד על פיה.
היא התעוררה.
"ממממממ!!!!" היא העיפה את ידי. נרתעתי לאחור.
"מי אתה?!" מיס לארה צעקה.
"זה לא חשוב, את באב איתי," אמרתי בקול הכי מאיים שלי.
"אני לא באה עם מטורף כמוך!"
"תהיי בשקט!" התחלתי להיכנס ללחץ שמישהו ישמע ויתפוס אותי.
"יש לך שתי אפשרויות: את יכולה לבוא איתי ולא אעשה כלום, או שתקימי מהומה ואני אפגע במי שחשוב לך!" אני לא רגיל לאיים בצורה כזאת, אז השתדלתי שרותי לא ירעד. "המפף! בסדר! אבל אם אתה פוגע בהם אתה מת!" היא צעקה.
לרוע מזלי, השומרים שמעו את הקולות ונכנסו פנימה.
"אתה שם! עצור!"
גררתי את לארה מידה לעבר החלון.
"אני לא הולכת מפה!"
"את סומכת עליי?"
"בהחלט לא! אתה חוטף אותי?"
"אני ארד ראשון," אמרתי וקפצתי לגג של הבית שעמד מתחת.
לארה עמדה על אדן החלון, קפואה.
"מיס! את חייבת לקפוץ!"
"לא!"
"אני אתפוס אותך!"
היא היססה, ואז קפצה ללמטה.
"חסר לך אם לא-"
תפסתי אותה במהירות. המשכנו לרוץ על גבי הגגות עד שהגענו לכרכרה שחיכתה ברחוב.
"את מוכנה לקפיצה נוספת?"
"ממש לא!"
בלתי לחכות יותר מידי, לקחתי את ידה וקפצנו יחד.
פתחתי את דלת המרכבה מאחורה ודחפתי אותה קלות.
"אל תיגע בי!" היא דחפה אותי ונכנסה פנימה.
הדרך בסך הכל עברה בי"נעימים" (לא כולל הרטינות שלה לאורך הדרך...)
הגענו לאחוזה שלי ונכנסנו פנימה.