*14:00*
סוף סוף הגענו לבית. סוייר נשם עמוק. היה ברור שהוא די לחוץ.
"זה עכשיו או לעולם לא..." מלמלתי. אף אחד מאיתנו לא העז לפתוח את הדלת.
"אתה לא חושב שזה מוזר? שאין אף שומר מול הדלת שימנע מאיתנו להיכנס?" סוייר שאל.
הנהנתי. "אני חושב שזאת מלכודת, אחרת הייתה כאן שמירה יותר טובה" אמרתי.
הרחוב היה שקט, והדממה העיקה על שנינו.
ידענו שהבחירה שנעשה תשפיע על מה שיקרה, וזה גם היה הרגע שבו החלטנו לסכן את הכל ולפתוח את הדלת.
להפתעתי, הדלת לא הייתה נעולה.
האחוזה הייתה ריקה ומאובקת.
"תכין את החרב" סוייר לחש לי.
הנהנתי.
התקדמנו בזהירות, לא ידענו מה יקפוץ בכל רגע.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★

"לארה? אני יכול להיכנס?" אוליבר הופיע בפתח הדלת.
"תעשה עוד צעד ואני חונקת אותך!" כמעט צעקתי. מזל ששירין הייתה שם כדי לעצור אותי, אחרת אני לא יודעת מה היה קורה.
"בסדר! בסדר! אני לא נכנס! ג׳יזס...בכל מקרה...אני צריך שתצאי לסלון" הוא אמר.
"למה?" שאלתי בחשד.
"בואי נגיד שיש לנו אורחים" אוליבר אמר.
האמת, התחשק לי לא לעשות את מה שהוא אומר, אבל בגלל שהייתה לי הרגשה שהאורחים הם אנשים שאני מכירה, בחרתי להקשיב לו.
"אם זאת מלכודת, לא בטוח שתישאר בחיים" איימתי.
אוליבר הנהן ויצא החוצה.
"אני יכולה לסמוך עליו?" שאלתי את שירין כשאוליבר לא היה יכול לשמוע את שתינו.
"לגבי זה כן" היא אמרה ולא הרחיבה מעבר. שירין יצאה מהחדר.
היססתי. לא ידעתי מה עומד לקרות, ופחדתי. אבל מצד שני...אולי זאת תהיה הדרך שלי לעוף מפה. יצאתי מהחדר גם. הלכתי ישירות לסלון. הייתי לחוצה, ולא ידעתי כל כך להסביר למה. פתאום, שמעתי קולות מהמסדרון. הסתתרתי במהירות מאחורי מתחת לשולחן.

"..........השקט הזה...זה חשוד מידי..." מישהו אמר.

"בוא נמשיך להתקדם...אבל תהיה מוכן" האדם השני ענה.

הייתי דרוכה. אבל כששמעתי אותם נכנסים לסלון, יצאתי ממקום המסתור. 'מי שלא תהיו....אם תעזו לגעת בי,תחטפו' חשבתי