ו...סוייר הבחין בזה שהסתתי את המבט. פאק!
"אתה מתכוון לקחת חצי או לא? אני לא מתכוון להחזיק את זה פה לנצח!" הוא אמר.
לא יכולתי להביט בו באותו רגע.
".....כדור הארץ לג׳ון?"
החזרתי אליו את המבט במהירות. "הא? מה?" שאלתי.
"אתה מתכוון לקחת את זה?" הוא שאל.
לא אמרתי כלום. לקחתי ממנו את החלק שלי, אבל לא יכולתי לאכול.
ניסיתי להסתיר את ההתרגשות שאחזה בי, מנסה לשכנע את עצמי שזה שום דבר, אנחנו הרי רק שותפים...נכון?
הוא חייך טיפונת.
השפלתי מבט. "ת-תודה?" מלמלתי. אחרי הכל, לא הייתי האדם הכי נחמד כלפיו.
הייתה שתיקה מביכה בחדר, ואף אחד מאיתנו לא ידע מה להגיד.
"אתה יותר טוב?" שאלתי בכדי לשנות נושא.
"כן" הוא ענה.
הרמתי מבט והבטתי בעיניו.
הוא הביט בי בשאלה. ידעתי שהוא שם לב לכל השאלות שעברו בתוכי, אבל ניסיתי להדחיק את זה.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
אני מודה שפחדתי לומר לג׳ון את האמת. חששתי מהתגובה שלו. ידעתי שהוא רוצה לדעת מה קרה, אבל אף אחד מאיתנו לא העז לשאול.
רציתי להסביר את הכל, להגיד שאני לא מפלצת, אבל אני לא יכול לשקר, ובמיוחד לא לשקר לעצמי. במה חטאתי שקיבלתי את הקללה הזאת?!
נגסתי באוכל בשתיקה.
"תסביר לי את הכל מחר, כששנינו נתחזק" הוא אמר.
הנהנתי. הלוואי ויכולתי להסביר את הכל בלי לפחד כל כך. הדבר האחרון שאני צריך עכשיו זה שישתמשו בכוח הזה לרעה.
ג׳ון לא אכל. הוא עדיין הביט בי. "אתה יודע, חשבתי שהמסע הזה יהיה משעמם...ו...יכול להיות שטעיתי..." הוא מלמל.
הסתכלתי עליו בבלבול. על מה לעזאזל הוא מדבר?!
"לא חשוב..." הוא אמר במהירות.
אין לי מושג מי הרגיש יותר מובך מהשני, אני או הוא.
"אתה גם זקוק לאנרגיה. תאכל" אמרתי. 

"....המפף!" הוא רטן והתחיל סוף כל סוף לאכול.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
שמישהו יציל אותי!
התחלנו לאכול את המנה העיקרית, ונאלצתי לשמוע את אמרלד חופרת על המחוז שלה או משהו כזה. התאפקתי מאוד שלא להרביץ לה.
"...וזאת אחת מהסיבות שאתה צריך להתחתן איתי~" היא אמרה בקול דביק ומעצבן.
"צריך? לא. רוצה? גם לא. אמרתי לך כבר: יש לי חברה!" הוא הדגיש.
שמתי לב ששירין מנסה להחניק צחקוק.
"את יכולה לומר שוב למה המחוז שלך כל כך "שווה"? אני לא חושבת ששמעתי טוב" אמרתי בהתגרות.
"עדיף לו לגור במחוז שמתפקד מאשר במחוז שנאבק להישאר מעל פני הים" אמרלד צחקה.
"......" אוליבר העדיף לשתוק ולא לומר דבר נוסף.
המשכנו לאכול בשתיקה. למה בכלל הסכמתי לעזור לו?!
התחלתי לחשוב שאולי הוא צודק: עד עכשיו אף אחד לא הגיע כדי לחלץ אותי מהחור הזה. ניסיתי להתעלם מהמחשבה הזאת.
'אוליבר לא מאמן אותי סתם, נכון? אז אולי אוכל לנצל את זה כדי לברוח...' חשבתי.