"מיס?" שירין נכנסה לספריה. הרמתי את הראש מהספר שקראתי.
"הממ?" אמרתי.
"עכשיו 15:10 וכדאי שתאכלי," היא אמרה. נאנחתי. 

"אני חייבת?" שאלתי.
"כן?" היא ספק שאלה ספק ענתה.
קמתי מהכורסה שעליה ישבתי. "אני לא אוכלת!" קבעתי עובדה בשטח.
"תני לי סיבה אחת למה את לא אוכלת," היא אמרה.
"כי זה יכול להיות מורעל!" עניתי בלי לחשוב פעמיים.
"ולמה שהוא ירעיל אותך?" היא שאלה.
"לא יודעת, כי הוא בן אדם רע אולי?" שאלתי.
"לארה, אם אני אכין את האוכל, את תאכלי?" היא נאנחה.
"רק אם תתני לי לעזור לך," עניתי.
"זה יגרום לך לאכול?" שירין שאלה בפקפוק.
"כן" עניתי.
יצאנו מהספריה ופנינו לחדר אחר.
"רק... בבקשה אל תבלגני שום דבר," היא ביקשה ממני.
"ברור," אמרתי. עדיין הייתי עם הבגדי אימונים, אבל זה לא הפריע לי במיוחד.
"לארה," אוליבר עצר את שתינו.
"מה אתה רוצה?" שאלתי בקרירות.
"אה... את לא מעדיפה להחליף בגדים?" הוא שאל.
"לא," עניתי והמשכתי ללכת אחרי שירין.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
"אתה מה?!" סוייר לא האמין לי.
"מה ששמעת," אמרתי והכנסתי עוד אוכל לפי.
"אתה בעטת לו באיזור?! אבל למה?!" הוא שאל בין ביס אחד לאחר.
"אני שונא אותו," אמרתי. הצחיק אותי שאנחנו מדברים בפתיחות כזאת, למרות המחלוקות בינינו.
"אז?!" סוייר עדיין היה בשוק.
"כשלארה נחטפה הייתי פצצת עצבים. הוא ניסה להרגיע אותי, אבל רציתי שיעזבו אותי בשקט. אז כדי לשחרר אותו ממני בעטתי בו," עניתי.
"אתה בן אדם מיוחד ג׳ון..." הוא ניענע בראשו.
"אני יודע," אמרתי.
"ברצינות?" הוא שאל ולקח עוד ביס מהאוכל.
"יאפ," עניתי.
"...........אתה האדם הכי מוזר שאי פעם פגשתי," הוא אמר.
"כן, כן. מה שתגיד," צחקתי.
הוא נאנח. "אני מת מעייפות,"
"גם אני," משכתי בכתיפיי ונגסתי בעוד חתיכה.
"אז מה לגביך? סיפרתי משהו על עצמי." הוספתי.
"אתה צודק," הוא צחק.
"אני תמיד צודק," אמרתי.
"טוב, אז... פעם אחת באחד משיעורי היסטוריה, המורה אמרה משהו על בני האצולה, וזה נושא מאוד רגיש בקרב המעמד הבינוני. קיצר, יש לי ידידה שמאוד לא סובלת את האצולה, אבל מאוד. המורה שאלה אותנו 'איך הייתם מתארים את בני האצולה במילה אחת?' עכשיו, ידידה שלי לא היססה ואמרה את הדבר הבא: 'בני האצולה הם מניאקים ואני לא מתחרטת על מה שאמרתי'. כמובן שהמורה והתלמידים היו בשוק. היא קיבלה ריתוק אחר כך ולצערי גם אני הייתי בריתוק כי צחקתי על מה שהיא אמרה," הוא אמר בנשימה אחת.
"אתה לא נראה אחד שמסתבך. לגבי מה שידידה שלך אמרה? אני לא מסכים. יש כאלה שהם די בסדר," אמרתי.
"אני יודע. אבל זה עדיין היה מצחיק," הוא צחק.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
הייתי בחדר עבודה, ועניתי על כמה מכתבים. עיקמתי את אפי למראה אחד מהם. 'תיעלמי!' רטנתי בלב בזמן שחשבתי על ניסוח הולם בתור תשובה.
דפיקה נשמעה על הדלת הפתוחה.
"כן?" לא הרמתי את הראש מהמכתב.
"שירין אמרה לי להודיע לך שהאוכל עוד מעט יהיה מוכן," לארה אמרה. היא עדיין לבשה את בגדי האימונים.
הרמתי את הראש. "בסדר. תודה," אמרתי.
"למה?" היא שאלה.
"למה מה?" ניסיתי להבין לאן היא חותרת.
"למה אתה לא הורג אותי?" היא שאלה.
"אמרתי לך כבר: כי אני לא רוצה להסתבך. וחוץ מזה, את לא המטרה העיקרית שלי," השבתי.
"אז מי המטרה?" לארה שאלה בפקפוק.
הרגשתי שהיא מתחילה לחשוד.
"אני לא יכול לומר לך," אמרתי.
היא הביטה בי בחשד. "בכל מקרה, אתה בא?"
שמחתי שלארה שינתה את הנושא.
"אני צריך לסדר כאן משהו. אגיע עוד כמה דקות," אמרתי.
לארה הינהנה ויצאה מהחדר.
הבטתי שוב במכתב שבידי. זיהיתי את הכתב, וממש לא התחשק לי לענות לאחד הזה.
המכתב הזה התחיל באופן שגרם לי לבחילה.
לבסוף, התחלתי לכתוב.
"אוליבר!" שירין קראה לי מפתח החדר. הפסקתי לכתוב וקמתי מן הכיסא.
"זאת היא שוב?" היא שאלה ברוך.
"כן... לצערי... לא משנה כמה פעמים אני מסביר לה, היא עדיין משוכנעת בדעתה על האירוסין..." נאנחתי.
"אירוסין?" הראש של לארה הציץ מאחורי שירין.
"יש בת אצולה מטו-" שירין התחילה, אבל עצרתי אותה.
"יש מישהי ממשפחת אצולה די מכובדת שבטוחה במאה אחוזים שהיא הארוסה שלי. היא הבן אדם הכי מגעיל שאי פעם פגשתי," סיכמתי את הנושא במשפט אחד.
"לא ידעתי שיש מישהי בעולם שאוהבת אותך," לארה עקצה אותי.
"שקט. שקט את," השבתי ויצאתי מהחדר.

רוב הארוחה התנהלה די בסדר (אחרי שכנועים מצד שירין שלארה תאכל איתנו), אבל היה שקט מעיק.
"אז אותה אחת היא הארוסה שלך?" לארה אמרה. היא ניסתה בכוח לגרום לי להתעצבן.
"כן... במזל מנעתי ממנה לתכנן חתונה," אמרתי בזמן שלקחתי עוד ביס.
"היא כל הזמן כותבת לו. את צריכה לראות את התשובות שאוליבר כותב בתגובה," שירין צחקה.
"אני די בטוח שלכתוב לה 'את מישהי מטומטמת' זה בסדר," אמרתי.
"בקצב הזה באמת לא תתחתן," לארה העירה.
"ומי אמר שאני רוצה?" האמת, לא רציתי להיות במערכת יחסים. שמעתי מספיק סיפורים מאנשים שונים על זוגיות כושלת, וזה הדבר האחרון שאני צריך עכשיו.
"אוליבר? אתה חי או להזמין קברן?" לארה שאלה.
"קברן?! ממתי מתתי?!" אמרתי.
"מבחינתי אתה מת," היא אמרה.
"אם אני מת מבחינתך אז את לא אמורה לדבר איתי," השבתי.
"בחייכם! אתם לא יכולים לנהל שיחה בלי לקטול אחד השני?!" שירין שאלה.
ארוחת צהריים נורמלית כבר לא תהיה.