"משעמם לי!" אמרתי כשנכנסתי לחדר של החוטף שלי.
"הממ?" הוא ספק שאל ספק ענה, היה נראה שהוא עסוק בניירת משעממת.
"אמרתי שמשעמם לי!" חזרתי על דבריי.
הוא הרים את ראשו. "אז?" הוא שאל.
"יש פה ספריה?" שאלתי.
"שירין!" הוא קרא לעוזרת שלו. מזל שהדלת הייתה פתוחה.
"קראת לי?" שירין נכנסה פנימה.
"תראי ללארה את הספריה בבקשה," הוא אמר.
"ולמה אתה לא יכול?" היא שאלה.
"כי יש לי עבודה לעשות," הוא ענה והצביע על ערמת דפים.
"בואי אחריי," שירין יצאה והלכתי אחריה.
"אני שונאת להיות פה!" רטנתי.
"אני יודעת," היא אמרה והמשיכה ללכת.
"מה המניע שלו?" שאלתי, רציתי לדעת למה הוא חטף אותי ולאיזו מטרה.
"אוליבר יסביר לך, אבל לא עכשיו," היא אמרה ונעצרה מול דלת עץ גדולה.
שירין פתחה את הדלת, ולעיניי נגלתה ספרייה ענקית! מדפים רבים קישטו את הקירות, ואני די בטוחה שהוא לא קרא את רוב הספרים פה.
"רק... בבקשה תחזירי את הספרים למקום בסדר? אוליבר לא עושה את זה כל הזמן וזה מעצבן..." היא מילמלה.
"בסדר," עניתי. נכנסתי פנימה. החדר היה שקט, וזה היה נראה כמו עולם אחר. לקחתי ספר מאחד המדפים והתיישבתי לקרוא.
★★★★★★★★★★★★★★★★★★★★
אחרי שהצלחתי לגרור את ג׳ון מאכסניית הברבור, היה ברור לי שהוא יתלונן כל הדרך עד לאכסנייה אחרת.
"זאת לא הייתה אשמתי," אמרתי.
"לא אשמתך? אז אשמת מי?" הוא שאל. הנימה הצינית שבקולו גרמה לי להתעצבן.
"אתה מודע לזה שאנשים מסתכלים אחד לשני בעיניים כשהם מדברים עם אחרים?" שאלתי.
"תעשה לי טובה! היית צריך לתת לי לדבר," ג׳ון רטן.
"אז למה לא אמרת כלום?" שאלתי.
לבסוף הגענו לאכסנייה שהייתה יותר טובה מהקודמת.
"תעשה אתה את הדיבורים אם אתה רוצה," אמרתי כשנכנסנו פנימה.
"כן?" הפקידה שאלה.
"אנחנו צריכים חדר לשניים. נישאר כאן עד 16:00 בערך," ג׳ון אמר.
"שמות?" היא שאלה.
"ג׳ון ותומאס," הוא ענה.
העובדה שהוא הצליח לשקר בלי להניד עפעף הפתיעה אותי. המחשבה על מה שאני מסתיר, גרמה לי לצמרמורת.
"אתה בא?" ג׳ון קטע את מחשבותיי. הוא החזיק בידו את המפתח.
"אני אשלם הפעם," אמרתי בזמן שהלכתי אחריו.
נכנסנו לחדר.
"היא לא רצינית!" שנינו צעקנו. בחדר הייתה רק מיטה אחת, מה שאומר שנאלץ לחלוק אותה.
"אני לא ישן איתך!" אמרנו יחד.
"תפסיק לחזור על מה שאני אומר!" שנינו כמעט צרחנו.
"טוב, אם זה המצב אז..." מילמלתי.
"אני אשן בצד אחד, אתה תישן בצד השני. נצטרך קו גבול," ג׳ון אמר.
צחקתי. "קו גבול?"
"כן?" הוא ספק ענה ספק שאל.
"מה השעה עכשיו?" שאלתי.
"14:45," הוא ענה.
"אז נלך לאכול ואז ננוח. אני מניח שנגיע למחוז 9 לקראת הערב," אמרתי.
שנינו פרקנו את הדברים.
"תגיד... למה בכלל הצעת את הרעיון הזה?" שאל ג׳ון.
"איזה רעיון?" לא הבנתי.
"להציל את לארה," הוא ענה. "זה קשור לניקיון השם שלך או לא רק?" הוא הוסיף.
"אני לא יודע... כלומר.... כן, אני רוצה להיות נקי מתיק במשטרה.... אבל... הייתי פועל באותה דרך אם מישהו שחשוב לי היה נחטף," עניתי אחרי מחשבה קצרה.
הוא הינהן בראשו. "בוא נלך," הוא אמר. הלכנו לחדר האוכל.