כחול הזקן הוא שמה של אגדה מתוך "סיפורי אמא אווזה" מאת שארל פרו, שהופיע מאוחר יותר גם בסיפורי האחים גרים.

עד כמה שידוע לי, לא הפיקו על הסיפור הזה סרטים ולא עיוותו את העלילה כי בלתי אפשרי לייפות אותה ולהפוך את הסיפור הזה לקליל ונחמד לילדים. לדעתי, הוא לא מספיק מוכר ולא זכה למספיק הערכה, וחבל. זה סיפור עם מסר מאוד יפה, לכן אני אספר אותו כאן.

טריגרים:
רצח.
----

היה היה איש עשיר מאוד שרכש בתים יפים בכל עיר וארץ, היו לו כלי זהב וכסף, ריהוט ושטיחים רקומים מחוטי משי וזהב נוצץ וכרכרות יקרות.

אך לרוע המזל, לאיש היה זקן כחול, מה שהפך את מראהו למכוער ונורא כל-כך, עד שלא הייתה אישה או ילדה שלא ברחו ממנו.

באחד הימים, החליט כחול הזקן לבקש משכנתו להעניק לו את אחת משתי בנותיה לאישה.

השכנה טובת הלב כמובן נענתה להצעתו בחיוב, אך אף אחת מבנותיה לא הסכימה להתקרב לאיש עם הזקן הכחול. וזו לא היה הסיבה היחידה; הכל ידעו כי לאיש המוזר והעשיר כבר היו כמה נשים שנעלמו באורח מסתורי. איש לא ידע מה קרה להם ולאן נעלמו, מה שגרם לשמועות נוספות לצוץ אודות הגבר בעל הזקן הכחול. כדי לשכנע את הבנות, הציע להן לנסוע יחד איתו וכמה מחברותיהן בכרכרת זהב מפוארת אל אחד מבין בתי הכפר המצועצעים שלו למשך שמונה ימי חופשה ארוכים.

להצעה כזו לא הצליחו לסרב. שמונה ימים שלמים באחד מארמונותיו הקטנים של האיש העשיר בתבל, לא משנה כמה מראהו הרתיע אותן, היו חלום שמתגשם.

כאשר הגיעו לבסוף לבית המדובר, ערכו משתאות, יצאו לציד בנופים הכפריים מרהיבי העין, דגו דגים עסיסיים באגם הרחב והנקי, צחקו, שרו ורקדו. הכל היה נראה מדהים, ומחשבות חדשות על אופיו הטוב של כחול הזקן החלו להיווצר בלבה של הבת הצעירה יותר. אולי הזקן שלו לא כזה כחול, כפי שאומרים? תהתה. הוא נראה כל-כך טוב וישר.

בתום שמונת הימים המדהימים, העלתה דברים אלו בפני אמה ואחותה. מיד בשובם הביתה נערכה החתונה.

בחלוף חודש של נישואין מוצלחים וחסרי דאגות, כחול-הזקן הכריז בפני אשתו וצוות המשרתים שהוא חייב לנסוע לפגישה עסקית בת שישה שבועות.

"הנה," הושיט לה צרור מפתחות מקרקש. "תוכלי למצוא כאן את כל המפתחות לכל חדרי הבית." הוא פירט ארוכות על תכולת כל חדר, ועל המקומות בהם שמורים כלי הזהב והכסף ודברי המותרות השונים, והוסיף לסיום: "כך תוכלי להינות עם חברותייך ולהפיק את המירב בעת היעדרותי." הנערה הנהנה בהתלהבות, והוא המשיך. "אבקש ממך רק דבר אחד," כחול הזקן הוביל אותה לאורך המסדרונות עד להגעתם לדלת קטנה ומאובקת עם מנעול נחושתי ועבה. "בארון הזה אני מבקש ממך לא לגעת." הוא הראה לאישתו את המפתח המתאים לדלת, וחזר שוב על דבריו בנועם. אסור לה לפתוח את הדלת, וכדאי אפילו שלא תתקרב אליה.

היא הבטיחה לעשות כדבריו. היא לא תתקרב אל הארון, ובטח ובטח שלא תפתח אותו.

והוא, לאחר שהעניק לה נשיקה קלה, עלה על כרכרתו ועזב למסעו.

חברותיה של הכלה הצעירה היו חסרות סבלנות לראות את כל עושרה, עד שלא חיכו אפילו להזמנתה והגיעו ישר לביתה. עד לאותו הרגע, לא הסכימו לבוא לבקרה על אף הפצרותיה הרבות כי חששו מפני בעלה הטרי.

כשהגיעו, עברו חדר אחר חדר והתפעלו כל פעם מחדש מהחדר העצום הבא, כל אחד מהם יפה ומפואר מקודמו. אבל כל אותו הזמן, ראשה של הנערה לא היה איתן. היא לא הייתה יכולה להפסיק לחשוב על מילותיו האחרונות של בעלה, ועל הארון המאובק ומנעול הנחושת שרק מחכה שיפתחו אותו...

עם העושר הרב של כחול-הזקן, היא התקשתה לחשוב מה הוא כבר יכול להסתיר שם. אך היא ידעה משהו בוודאות: מה שזה לא יהיה, זה בטח מאוד יקר, והוא לא רוצה שתדע ממנו.

כאשר לא הצליחה לשאת זאת יותר, הסירה את מפתח הנחושת שתאם למנעול מהצרור, וירדה באותה הדרך שבעלה הראה לה קודם לכן. היא הרגישה מעט אשמה על כך שנטשה את חברותיה בבית הענק, אבל הייתה בטוחה שלא ישימו לב להיעדרותה. הן היו עסוקות מדי בבחינת האחוזה מכדי שיתייחסו להיעלמותה ברצינות.

היא הגבירה את מהירות צעדיה, ומהחיפזון כמעט והחליקה במדרגות פעמיים-שלוש. משהגיעה לארון הקטן, עצרה לזמן-מה לחשוב. בעלה היה כל-כך הגון כלפיה, והיא תפר את מורה פיו באופן כה בוטה? הנערה מעולם לא הייתה צייתנית, אך הפעם חשה אשמה אמיתית. אלא שהפיתוי היה כל-כך חזק, שהיא לא הצליחה להתגבר עליו: היא לקחה את המפתח הקטן ופתחה את דלת הארון ברעדה.

הדלת נפתחה בחריקה. בהתחלה לא הצליחה לראות כלום, כי החלונות היו סגורים. היא דחפה את הדלת, ואור חדר דרך הפתח ופיזר מעט את האפלולית. כעבור כמה רגעים הצליחה לראות שהרצפה מכוסה בדם אדום עז, קרוש בחלקו, וכי בדם הזה צפו גופות חיוורות של מספר נשים מתות. חלק מהגופות קובעו לאורך קירות באמצעות מסמרים.

הפחד לפת את חזה, והמפתח נשמט מידה אל תוך שלולית דם דביק ומצחין.

לאחר שהתאוששה מעט, הרימה את המפתח המוכתם בדם.

היא ניסתה לנגב את הדם מהמפתח בחולצתה, אך הדם לא ירד מהמפתח. לשווא שטפה אותו, ואף שפשפה אותו בחול. אך ללא הועיל, הדם נשאר על המפתח.

החפץ המקולל נראה כמעט קסום. כל פעם שהצליחה לנקות צד אחד, הצד השני התלכלך מדם שוב ושוב.

כחול הזקן חזר ממסעו בערב בו נסע. לדבריו, נסיעת העסקים שלו הסיימה מהר מן הצפוי.
אשתו ניסתה ככל שביכולתה להפגין שמחה מחזרתו המהירה, אך מעולם לא הייתה טובה בהסתרת רגשותיה. למרות זאת, לא נראה שהוא חושד בדבר כאשר הלכו לישון.

למחרת, בעלה ביקש ממנה חזרה את צרור המפתחות. כאשר הגישה לו אותן, ידה רעדה כל כך שכבר יכול היה לנחש בעצמו מה קרה.
הוא שם לב מיד למפתח החסר.

"היכן המפתח הקטן?" הוא שאל, "מדוע הוא לא עם שאר המפתחות?"

"כנראה שהשארתי אותו על השולחן שלי." ניסתה לשמור על קול שקול ורגוע, ולא להפגין שום רגש מלבד ביטחון.

שפתיו של כחול-הזקן התעוותו. "אל תשכחי להחזיר לי אותו." למרבה ההפתעה, קולו נותר נעים כרגיל. זה כמעט הצליח להטעות אותה, אבל במחשבה חוזרת על ארון הגופות היא נרעדה. אז לשם נעלמו כל הנשים הקודמות שספרו עליהן? האם זה מה שיקרה גם לה כשיגלה על אודות הפשע שלה, לכאורה?

הנערה עיכבה את בעלה ככל האפשר, עד שלא הצליחה להתחמק ממנו יותר, והחזירה לו את רכושו. כחול הזקן בחן את המפתח ושאל את אשתו: "מדוע יש דם על המפתח?"

"איני יודעת," ענתה האישה המסכנה, חיוורת יותר מהמוות. חיוורת יותר מהגופות המרוטשות שלא הפסיקו לצוץ שוב ושוב במחשבותיה.

"את לא יודעת כלום," חזר אחריה כחול-הזקן. "אני חושב שאני דווקא כן יודע." הוא שיחק המפתח הקטן באצבעותיו, והמשיך לדבר בטון מבשר רעות. "יכול להיות שאולי, ורק אולי, ניסית להיכנס לארון הפרטי שלי? למרות בקשתי המפורשת?" האישה הצעירה-מכדי-למות קפאה על מקומה, ולא אמרה דבר. עיניו השחורות של בעלה קדחו בה חורים. כחול-הזקן חייך. "אין בעיה, גברת, את תכנסי לשם, בדיוק כפי שרצית, ותתפסי את מקומך בין שאר נשותי."

הנערה השליכה את עצמה לרגלי בעלה, בכתה ופלטה בלי-סוף התנצלויות ודברי סליחה שנקטעו בידי יפחותיה שלה-עצמה.

כחול-הזקן נאנח בקוצר-רוח למשמע תחנותיה. "הן כולן נשברות, כל פעם מחדש." מלמל. "כולן חוטאות בחטא הסקרנות."

"היית כל כך ישר איתי," דמעות זלגו מעיניה. "ואני בכל זאת המריתי את פיך." יבבותיה היו מחרידות אפילו סלע, אך ליבו של כחול הזקן היה קשה יותר מהר.

"צריך למות, גברת," אמר, "להתראות."

"א-אם אתה באמת מתכוון להרוג אותי," ענתה לו אשתו בעיניים שטופות דם, "תן לי מעט זמן כדי להתפלל לאלוה־ים."

"אני נותן לך רבע שעה," לחש בקול מצמרר. "אך לא רגע אחד נוסף."

ברגע שהשאיר אותה לבד, עלתה לחדרה וצעקה מהחלון לבית השכנה, לאחותה, עד שיצאה אל אדן החלון במבט שואל. "אחותי, עלי לראש המגדל," התחננה הנערה. הבית היה כל כך גדול, עד שכחול הזקן לא יכול היה לשמוע. "הסתכלי אם אחי בדרך. הם הבטיחו שיבואו היום לראותי." היא נגבה שטף דמעות נוסף מפניה, והמשיכה. "אם תראי אותם, סמני להם למהר."

האחות עלתה לראש המגדל, והנערה המסכנה והבוכיה צעקה בתחינה מדי פעם לכיוונה.

"אחותי, אינך רואה דבר מתקרב?"

"רואה אני רק את השמש הזורחת ואת הדשא הירוק." קראה אחותה.

לבינתיים, קרקוש סכינים נשמע מכיוון רחבת הכניסה. "רדי מהר," שאג כחול הזקן. "רדי או שאלה למעלה בעצמי."

"עוד רגע, בבקשה!" התחננה, "אני באה!" מיד לאחר מכן צעקה בפעם השנייה לאחותה, "אחותי, אינך רואה דבר מתקרב?"

"אני רואה," ענתה האחות. "אני רואה כתם אפור וגדול שבא מהכיוון הצפוני."

"האם אלו אחי?" שאלה האישה הבוכייה בתקווה.

"לצערי, לא, אחותי, זהו עדר כבשים."

"אינך יורדת?" נבח כחול-הזקן בקול מאיים.

"רק עוד רגע," אמרה האישה כבר בחוסר אונים וללא תקווה.

"אחותי, אינך רואה דבר מתקרב?" צעקה לאחותה בפעם האחרונה.

"אני רואה," ענתה. "אני רואה שני אבירים שבאים מהכיוון הצפוני, אבל הם עוד רחוקים."

"אלוה־ים!" אמרה האחות רגע לאחר מכן, "אלו אחינו, אסמן להם להזדרז, ונקווה לטוב."

הפעם כחול-הזקן צעק כל כך חזק שהבית כולו רעד. המסכנה הבינה שכבר אין לה ברירה, וירדה למטה. היא ניסתה להשחיל כמה התנצלויות נוספות, אך בעלה קטע אותה.

"זה לא יעזור לך, גברת," האיש העביר יד בזקנו הכחול, וגיחך בזדוניות. "צריך למות."

בעלה התקרב אליה בבת-אחת, והיא נרתעה לאחור בבהלה. אך זה לא האט אותו; כחול-הזקן תפס בשיערה הארוך והמשיי ביד אחת, והניף אותה באוויר. היא צעקה כאשר קירב אל צווארה סכין חדה במטרה לערוף את ראשה, ודמעות קטנות, דמעות אחרונות, נמלטו מזוויות עיניה. היא הביטה בו בעיניים מתות, והתפללה אליו שיתן לה רק עוד רגע אחד.

"לא. לא," אמר. "תגידי להתראות." הסכין הייתה כעת כל-כך קרובה; היא הרגישה את הקרירות שלה על עורה.

קול פיצוץ עז נשמע מכיוון הדלת, וכחול-הזקן עצר את מלאכתו. שני אבירים אוחזי חרבות פרצו לסלון רחב-הידיים, וריתקו את האיש האכזר למקומו באמצעות נשקם השלוף.

האישה ראתה את ההבנה מבליחה על פניו כאשר זיהה את שני אחיה המוסקטרים. כחול-הזקן הצליח להשתחרר מאחיזתם ולפרוץ במנוסה, אך זו לא ארכה זמן רב; שני האבירים רדפו אחריו, מהירים כאיילות, ותפסו אותו לפני שהספיק להתרחק. ללא גינונים מיותרים, אחד מהם נעץ את חרבו הארוכה בחזהו של כחול-הזקן, ופילח את ליבו. האיש מת מיד.

הנערה רצתה להודות לאחיה, אך לא הצליחה לאסוף את כוחותיה אפילו כדי לנשקם לאות תודה. היא נראתה מתה כמעט כמו בעלה.

התברר שלכחול-הזקן, למרות כל נשותיו הקודמות, לא היו ילדים שירשו את הונו, כך שאשתו המסכנה זכתה בכל הזהב שהמוות קרע מבין זרועותיו.

- הסוף -

מוסר ההשכל על פי שארל פרו (כותב האגדה) הוא שאמנם הסקרנות היא דבר מאוד מושך, אבל רוב הזמן היא גובה מאיתנו חרטה על המעשה בסופו של דבר. יש עוד אלפי מקרים ודוגמאות כאלו ביומיום. מה שבטוח, הסקרנות גובה מאיתנו תמיד מחיר יקר.

מוסר ההשכל השני שלו הוא שבעבר, אמנם הגברים היו השולטים בבית וכביכול היו האכזריים ונשים היו השבריריות והמסכנות, אבל כיום לאף אחד אין זקן כחול, וחוקי העולם השתנו, כך שאי אפשר לדעת באמת מי שולט בבית - מי האכזר ומי המשועבד, או אם יש חלוקה כזו בכלל.

פחות התחברתי למוסר ההשכל שהוא נתן; אני חושבת שזה לא המסר שהסיפור צריך להעביר. כן, סקרנות יכולה להיות דבר שלילי, אבל לפי דעתי, סקרנות היא גם דבר חיובי. סקרנות היא מה שגורמת לנו לרצות ללמוד דברים חדשים ולהתנסות בחוויות שונות, ולגיטימי לגמרי שאשתו רצתה לדעת מה הוא מסתיר ממנה. אולי זה לא היה מעשה חכם, היא ידעה שהיו שמועות על נשיותיו הקודמות. אולי היא הייתה צריכה לכבד את הבקשה שלו. לא יודעת, אבל אני מבינה למה היא פעלה ככה.

מוטיב הסיפור (שקט אני אחרי בגרות בספרות) הוא הזקן הכחול, שמסמל את הרוע. כל פעם שהוא מוזכר זה מעצים את האכזריות שבאיש, את החשש שהוא לא טוב כמו שהוא נראה.

אנחנו רואים בסיפור שבהתחלה אשתו של כחול-הזקן בכלל לא רצתה להתקרב אליו, בטח שלא להתחתן איתו. אבל כאשר ראתה את כל העושר שלו, היא סונוורה מהעתיד הזוהר שיכול להיות לה איתו, ויצרה לעצמה תמונה חדשה על האיש שהציעה להתחתן איתה כדי לשכנע את עצמה שלא רק שיש לו כסף, הוא גם יהיה טוב אליה. ברגע שיקבלה מתנות ומחמאות, זקנו של האיש נראה לה פחות כחול - על אף השמועות הרבות על אודותיו, ומה שחשבה עליו בעצמה כמה ימים קודם לכן. האישה קבעה את עתידה רק על פי העושר של בעלה.

מוסר ההשכל שלי הוא לא להסתכל רק על העושר והכסף, מושך ככל שיהיה. כסף לא בהכרח יגרום לכם לעתיד טוב יותר. אם האדם עשיר יותר, זה לא אומר שהוא בהכרח איש טוב. צריך לשפוט אדם על פי האופי, ולא על פי הקריטריונים החיצוניים המיותרים.

אז, איזה מוסר השכל הכי אהבתם.ן? (בתקווה שמישהו קרא עד לכאן, כי זה ארוך🥵)

אגב, על אילו אגדות מעניין אתכן.ם לשמוע?

מצטערת על העיכוב, אמרתי שהספר יתעדכן לעיתים רחוקות אבל לא ציפיתי למרוח אתכם על הפרק הראשון. התכוונתי בכלל לכתוב את הסיפור סינדרלה אבל לא הלך לי ובזבז לי המון זמן, בכל אופן זה כנראה יהיה הפרק הבא,
ערב טוב!