מייסון 

רק שלא יראה אותי. רק שלא יסתכל עליי. שלא יזהה אותי. למה הוא כאן בכלל? דווקא במשמרת שלי? כל המחשבות האלו, וכמה מילים גסות,  התרוצצו בראשי כשלא אחר מאשר קרלוס נווארו, אחיה של גרייס, נכנס לבית הקפה שבו עבדתי. מבחינתו, אני עובד בספריה בשבתות. הוא לא יודע על בית הקפה ועל המוסך, ואני כל כך מעדיף שהוא לא ידע. כי אם הוא ידע... אם הוא ידע, הוא ישאל שאלות, ולי אין תשובות לספק. 

אני מניח שלכם אני יכול לספר על כל העבודות שלי. בבוקר - שש עד תשע, אני עובד בבית הקפה. קיבלתי פטור מיוחד מהשעה הראשונה של יום הלימודים ומשמרת קצרה במיוחד כדי לעבוד שם. השעות האלו מושלמות לעבודה בבית הקפה, כי אלו בדיוק השעות בהן אני צריך לשתות קפה, וכשאני אומר צריך, אני מתכוון לכך. אני לא בדיוק טיפוס של בוקר. בערב, ארבע עד תשע, אני עובד במוסך. זו ההזדמנות הטובה ביותר שלי לגעת במכוניות יוקרה, לתקן אותן ולטפל בהן. מצחיק לחשוב שרוב התקלות שמגיעות למוסך נגרמו רק בגלל חוסר תשומת לב למכונית. האנשים עם המזל הטוב ביותר אפילו לא טורחים להעריך אותו. העבודה השלישית שלי היא בספרייה בימי שבת. השקט והאווירה הרגועה עוזרים לי לכתוב. נחמד להמליץ לאנשים על ספרים. בנוסף, כשיוצא לי, אני שומר על ילדים קטנים ועוזר להם בשיעורי הבית. הורים מוכנים לשלם הרבה כדי שמישהו אחר יעשה את העבודה שלהם לכמה שעות. 

"קלייר, תוכלי להחליף אותי לכמה דקות?" ביקשתי מהבריסט (למי מבניכם שלא שמע את המילה הזאת בחייו, "בריסט" היא הגירסה הנשית ל"בריסטה" - מוזג קפה) באותה המשמרת. 

"למה? הבחור הזה הוא האקס שלך או משהו?" קלייר אמרה והסתכלה על קרלוס.

"מצחיק מאוד. את יודעת שאף פעם לא הייתי - "

"באף מערכת יחסים בחיי. שמעתי את המשפט הזה יותר מידי פעמים, מייסון. אתה בן שש - עשרה! כל החיים לפניך." קלייר אמרה. הייתה לה נטייה להתנהג כאילו היא האדם החכם והמנוסה ביותר בעולם, למרות שהייתה רק בת עשרים וארבע.

"בבקשה, קלייר. הוא אח של חברה שלי והוא לא יודע שאני עובד פה. הוא חושב שאני עובד בספרייה ו-"

"אתה עובד בספרייה?"

"כן, אבל זה סיפור לפעם אחרת. בבקשה, בבקשה, תחליפי אותי."

"בסדר... בחיי, היצור הזה לא יכול להישאר בגומייה לדקה!" היא אמרה ואספה את שיערה השחור לקוקו בפעם החמישית באותו הבוקר. 

"תודה, אני חייב לך." אמרתי וזחלתי למטבח. קלייר הייתה אחת החברות הכי טובות שלי, ובמקרה, גם אחות של אבא שלי. היא בת המשפחה היחידה שלו שעדיין שמרה איתי על קשר. היא קנתה לי את הגיטרה החשמלית הראשונה שלי. אמא שלי תמיד חשבה שגיטרות חשמליות נועדו רק למטאל ורוק כבד, אז היא קנתה לי רק גיטרות אקוסטיות. ביום השנה לפטירתה, לפני שישה חודשים, קלייר קנתה לי גיטרה חשמלית, והוסיפה פתק: "היא עדיין משגיחה עלייך מלמעלה." כזאת היא קלייר. אי אפשר לדעת אם היא צוחקת או לא, אם באמת אכפת לה או לא, או מה המבט בעיניים הכחולות, הבהירות כל כך שלה, אומר. 

"בן כמה הוא? האח של חברה שלך?"

"שמונה - עשרה."

"לא... הוא צעיר מידי בשבילי. אולי בעוד חמש שנים." 

"קלייר!"

"מה לעשות, הילד יפה. ידעת שהוא רגיש ללקטוז?"

"אני מתנצל, אבל לא יצא לי לעבור על רשימת האלרגיות של קרלוס."

"רגע... היום העשרים ביוני, נכון? היום האחרון ללימודים?" קלייר הזכירה לי. קיללתי בלב.

"אני צריך להיות שם בעוד עשרים דקות... כבר אין לי זמן."

"אני אקח אותך! אל תדאג, אני יכולה להתעלם מחוקי התנועה כשחייבים."

"קודם כל, זה מדאיג אותי אפילו יותר, ודבר שני, היום מקבלים תעודות."

"בדיוק! זה יום חשוב, יש טקס עם ההורים -" החיוךנמחק מפניה כשהיא הבינה מה היא אמרה. 

"אני בסדר, אל תדאגי."

"סבתא שלך יכולה להגיע?"

"היא לא הרגישה טוב מאתמול."

"ואבא שלך?"

"זו שאלה רצינית?"

"בכל זאת, סיימת את כיתה י'..."

"בוודאי, אני בטוח שזה מעניין אותו."

"היי, לואי הוא בן אדם טוב."

"אולי אתם אחים, אבל אין לכם שום דבר במשותף."

"חוץ מהשיער השחור הידוע של משפחת בייקר,שלמרות האמא הבלונדינית, הוא הוריש גם לך."

"אולי. היה עדיף כבר להיות בלונדיני. לגור באחוזה עם אמא ואבא, לא להצטרך לדאוג לכל זה..." אמרתי. כל כך רציתי לכעוס, אבל לא הייתי מסוגל. כל מה שהרגשתי היה עצב. אכזבה. ושהשיער נכנס לי לעיניים.

"היי..." קלייר הסיטה את השיער שלי - או בעצם, של משפחת בייקר, מפניי. "אני אבוא איתך לטקס. בסדר? אתה צודק... אתה לא צריך לדאוג לכל זה. אז אולי... אולי תיתן לי לדאוג לך? לפחות פעם אחת?"

"אני אנסה." אמרתי וניגבתי את הדמעה היחידה שהצליחה לברוח מהעין שלי. קלייר הציעה לדאוג לי. לפעמים, בגלל שאנחנו חברים כל כך טובים, שכחתי שאנחנו משפחה. משפחה לא בוחרים - אבל משפחה טובה בוחרת בך, בכל פעם מחדש. קלייר בחרה בי.