5
גרייס
מיליוני ידיים עשויות פיקסלים התקרבו אל הפנים שלי, סידרו לי את השיער ואת האיפור. כשניסיתי להעיף אותן או לגעת בהן, הן התפוגגו, ובמקומן הופיעו ידיים חדשות, שנראה ששמו לעצמם כמטרה להפוך אותי לפלטת איפור אנושית.
"נטשה, זה הכרחי?"
"כן, " הקול של נטשה בקע כמו משום מקום, "אני מבטיחה לך, את תיראי טבעית לחלוטין! הנסיכה גרייס לא אוהבת להתייפייף."
"את בטוחה?"
"כן. אנחנו הרי בז'אנר: 'לא כמו בנות אחרות'. אין סיכוי שייתנו לך להיראות מאופרת."
"זה לא הופך את זה ליותר טוב." אמרתי. זה היה אחד הז'אנרים השנואים עלי. אם אתם מנסים להפוך מישהי ל"שונה", לפחות תעשו את זה טוב. כל המטרה של הז'אנר היא לגרום לבנות להרגיש טוב לגבי עצמן והגוף שלהן, אבל הוא עושה את זה בעזרת בנות שנראות כמו דוגמניות, וטוענות שהן לא מתאימות לסטנדרט היופי. ברצינות?
"אני בוחרת שלא להגיב." נטשה אמרה. מיליוני הידיים סוף סוף עזבו אותי, והצביעו על איש שמנמן ונמוך, עם שיער שחור ושמנוני וזיפי זקן גסים. העיניים שלו נראו כאילו שני מקקים התיישבו לו על האישונים. מקקים חומים, מגעילים ומוזרים. הייתה לי תחושה שאני לא אוהב אותו.
"גרייס, נכון?" הוא שאל אותי והושיט את ידו ללחיצה, "הרשל קלארק. הבמאי של הסיפור הזה. זאת... פעם ראשונה שלך?"
"מה?"
"הו, כנראה שכן!" הוא צחק לעצמו, "פעם ראשונה שאת משחקת דמות בווטפאד."
"מה זאת אומרת?"
"בכל יום, המערכת שלנו בוחנת את האלגוריתמים של הדמויות מכל סיפור אפשרי, ומנתחת את הבחירות של הקוראים שלנו. היא מוצאת את הקורא והדמות עם האישיויות הכי דומות, ובום!" הוא הצמיד את כפות ידיו, "מצוותת אותם! כל כך פשוט, ועם זאת, כל כך כיף!" הוא אמר, וכל מה שהצלחתי לחשוב עליו היה "מה לעזאזל?" איך זה אפשרי בכלל? ואפילו יותר חשוב - למה אני חלק מזה?
"מה זאת אומרת? איפה אנחנו?"
"תראי, זה מסובך. מצד אחד, אנחנו בתוך ווטפאד, ומצד שני, אנחנו בדימיון שלך," הוא צחק, "אני יודע! ה-זוי!"
"מה..."
"אנחנו בתוך ווטפאד, אבל האלגוריתם מתאים את עצמו למה שהולך פה," הוא דפק לי על המצח עם האגרוף שלו, "כל זה בשבילך! טאדא!"
"אתה מודע לכמה מוזר זה, נכון?"
"לא, זה נהדר בעיני! יש לך, גרייס," הוא הצביע עליי, "הזדמנות להיות כל מה שאי פעם חלמת עליו! בלונדינית, לבנה, יפה, נסיכה, מה עוד את יכולה לבקש?"
"את החיים שלי, אולי?" שאלתי והוא צחק.
"את ילדה חכמה. לא ציפיתי לזה! כאילו, את באמת מעדיפה את החיים שלך? בשיא הרצינות?"
"כן."
"אה... אם כך... לא תקבלי! טוב, קדימה ! לעבודה!" הוא אמר ואני נשמתי עמוק. לצערי, הסצינה הבאה התחילה.
קרלוס
"מה אנחנו אמורים לעשות?" מייסון שאל.
"אתה המומחה לווטפאד! בגלל זה התקשרתי אליך!"
"לא בכל יום נשאבים אנשים לתוך אפליקציה, קרלוס." מייסון אמר, ובאותו הרגע קלטתי כמה הזוי המצב שאנחנו נמצאים בו. אחותי תקועה בתוך אפליקציה. אם הייתם מספרים לי שזה יקרה, הייתי צוחק לכם בפרצוף, ומציע לכם לעשות כמה בדיקות שגרתיות אצל הרופא שלכם.
"אולי תבדוק לאן בדיוק היא נשאבה. מה הספר האחרון בהיסטוריה שלה?"
"אתה חושב שבטוח לצאת מווטפאד בטלפון שלה? היא יכולה להימחק..."
"לא חשבתי על זה. אל תצא משם. אבל אנחנו צריכים למצוא דרך אחרת להיכנס לחשבון שלה."
"פשוט צריך להיכנס אליו ממכשיר אחר," הוא אמר ופתח את המחשב הנייד שלו, "אתה יודע מה הסיסמא שלה?"
"לא ממש..."
"נכנסתי." מייסון אמר. הבחור תמיד הלחיץ אותי קצת. השיער השחור הארוך, הבגדים השחורים וכובע הגרב יצרו תמונה של בחור מוזר שמנסה לאיים בכוח.
"פרצת לה לחשבון?"
"לא. הסיססמה שלה הייתה 'סיסמה מתוחכמת מאוד 3'."
"זאת באמת נשמעת כמו סיסמה שגרייס תבחר. מה הספר האחרון שהיא קראה?"
"אוי לא."
"מה?"
"המלצתי לה על הספר הזה..."
"איזה ספר?"
"גרייס נווארו, נסיכת אינקנטדור."
"ולמה זה כל כך נורא?" שאלתי, אבל עמוק בפנים, כבר ידעתי את התשובה.
"אני לא זוכר מי... אבל מישהו מת בסוף הספר."
Bạn đang đọc truyện trên: AzTruyen.Top