גרייס

הרגשתי כאילו הגוף שלי מתמוסס. כשהסתכלתי על הידיים שלי, הבנתי שהן התחלקו למליוני פיקסלים קטנים, שעפו למקום אחר. ראיתי שחור במשך כמה שניות, ואז ראיתי את הידיים הפיקסליות שלי חוזרות למצבן הרגיל. ישבתי על מיטת אפיריון גדולה ומפוארת עם המון כריות. החדר שבו המיטה ניצבה היה עגול וענקי, שכל הקירות שלו הם חלונות עם וילונות תחרה דקים ומלכותיים. מהתקרה ירדה מנורת קריסטלים שאני די בטוחה שיכלה להאיר עיר שלמה.

״בוקר טוב, הנסיכה גרייס,״ אישה בשמלה שחורה פשוטה וסינר נכנסה לחדר שלי, "את מסתדרת עם הבגדים?" היא שאלה. הייתי די בשוק. למרות שאהבתי את החדר הזה, שהיה בערך פי שלוש מהחדר שלי, הדרך שבה הגעתי אליו הייתה מוזרה מידי. לא בדיוק היה לי איך להגיב.שמעתי את הקול של נטשה.

"תחזרי על מה שאני אומרת: לא, אני לא צריכה עזרה." היא אמרה.

"לא, אני לא צריכה עזרה." עשיתי כדבריה.

"בסדר. ארוחת הבוקר תהיה מוכנה בעוד שעה." המשרתת אמרה ועזבה את החדר. שמעתי את הקולות שהשמיעו הנעליים שלה בזמן שירדה במדרגות. ניסיתי להבין איך הגעתי לכאן, או מה לעזאזל קורה כאן, והאמת המפחידה סוף סוף נחתה עליי. אני בתוך סיפור קלישאתי ביותר בווטפאד. אני גרייס נווארו. הנסיכה גרייס נווארו.  

"הנסיכה גרייס אף פעם לא אהבה לתת למשרתות לעזור לה להתלבש. היא לא הייתה כמו כל הנסיכות האחרות והמפונקות. היא הייתה מיוחדת. באימוני החץ וקשת של האבירים, היא הסתתרה מאחורי השיחים ולמדה איתם. ולכן, שקיבלה את ההודעה הזאת מהמלך, היא מייד נדרכה." שמעתי קול עמוק של קריין. 

"תקחי את המגילה מהשידה ותקראי אותה. אחר כך, תגידי שאת לא רוצה להישאר בטירה." נטשה אמרה לי.

"ממלכת מאל הכריזה מלחמה. עלייך להישאר בטירה ולא לצאת להילחם. אוהב, אבא." קראתי את המגילה, "אבל אני לא רוצה להישאר בטירה!" אמרתי בשיא הדרמטיות. 

"קאט!" קול הקריין צעק משום מקום, "כל הכבוד גרייס. את משתפת פעולה בצורה יוצאת מן הכלל."

"הכל בסדר?" נטשה הופיעה בחדר.

"כן... אני חושבת."

"אני כל כך גאה בך, את עושה עבודה מצויינת."

"אני לא חושבת שאני אוכל להחזיק מעמד עוד הרבה זמן."

"טוב, את חייבת. אני כל כך מצטערת על מה שקרה לך..." נטשה אמרה והקול שלה נשבר, מה שהיה קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שהיא הייתה רובוטית.

"היי, נטשה... אני אהיה בסדר."

"אני מקווה.. טוב, אני בטוחה. את הרי הדמות הראשית. דמויות ראשיות לא נכשלות."

"אלא אם כן מי שכתב אותן הוא מייסון."

"מי?"

מייסון

"הלו? גרייס?" עניתי לטלפון.

"לא... זה קרלוס. אתה חייב לבוא. מהר. משהו קרה לגרייס." קרלוס ענה. נלחצתי. מה כבר יכול לקרות לגרייס? רצתי לכיוון היציאה מהדירה, אבל סבתא שלי עצרה אותי.

"Où allez-vous?" היא שאלה אותי, אבל אני לא בטוח שהיה לי זמן להסביר לה לאן אני הולך.

"Je vais chez ma copine. Vérifie juste si elle va bien." הרגעתי אותה.

"Grace?"

"Oui." 

"prendre un manteau!"

"il ne fait même pas froid dehors." אמרתי ויצאתי מהדירה. ירדתי במדרגות, שהמנורה הצהובה שהאירה אותן היבהבה והגעתי למכונית של סבתא שלי, ג'יפ שברולט סילברדו לבן ומלוכלך מ2009.  מכוניות היו אחד התחביבים המוזרים שלי. מכונית החלומות שלי היא ב.מ.וו. סדרה 8 קבריולט, אבל אין מצב שאי פעם אשיג את הכסף לכזאת. משהו בגג הפתוח שלה קסם לי. שהיא לא לגמרי שלמה. היא פתוחה. אבל בינתיים נשאר לי הג'יפ של סבתא, שמרגיש כאילו הוא יכול להתפרק בכל רגע. 

הצלחתי להגיע לבית של גרייס וקרלוס תוך בערך רבע שעה. דפקתי בדלת וקרלוס פתח לי. הוא היה חיוור, קצת מפתיע בהתחשב בעובדה שהוא תמיד נראה כל כך שזוף ורענן. 

"תראה מה האפליקציה שלך כתבה." קרלוס אמר והראה לי את הטלפון של גרייס. הופיעה מן שגיאה שאמרה:

טעינת דמות הושלמה.

ברוכה הבאה

גרייס נווארו.

"מה זה?"

"אני לא יודע, אבל לא ראיתי את גרייס מהבוקר."

"אתה חושב ש..."

"גרייס נשאבה לתוך ווטפאד."