גרייס

"הנסיכה גרייס! סוף סוף הגעת! מה קרה לך?" אמר לי קול שהזכיר במידה חשודה את אפי מ'משחקי הרעב.' הדמות שממנה בקע הקול נראתה רובוטית מאוד. למעשה, היא הייתה רובוטית. השיער שלה שלה היה חלק לחלוטין ואסוף לאחור בקוקו גבוהה בגוון של אפור מתכתי וחסר רגש (בדיוק כמו העיניים שלה), הלחיים שלה נצבעו בסומק ורוד עז, שנראה מנוגד לחלוטין לעורה הבהיר. היא הייתה לבושה בשמלה אפורה צמודה, שהציגה גוף מושלם וגבוה מאוד. כבר ציינתי שאני רק מטר חמישים וחמש?   

"לא קרה לי כלום, אפי."

"אפי טרינקט, דמות ממשחקי הרעב."

"כן. מה בדיוק את רוצה ממני?"

"אנחנו צריכות להפוך אותך לנסיכה!"

"מה אם אני אגיד לא?"

"את הנסיכה גרייס. נסיכות מנומסות אף פעם לא אומרות לא."

"לא תודה." אמרתי בהתנשאות.

"כבר יותר טוב. אנחנו צריכות לשנות כמה דברים." אפי הרובוטית אמרה. היא הצביעה לכיווני והחליקה את האצבע שלה למטה. כשהסתכלתי על הידיים שלי, הן נראו, בפעם הראשונה בחיי, לבנות.

"היי!" אמרתי. למרות שהוא לא נתן לי הרבה ייתרונות, אהבתי את גוון העור שלי. היה בו משהו מיוחד. אקזוטי. חם יותר. נעים יותר משל הנסיכה גרייס מאינקנטדור או איך שלא קוראים לה.

"צריך לשנות... את לא תשרדי בסיפור אם לא."

"איזה סיפור?"

"גרייס נווארו, נסיכת אינקנטאדור."

"מה?!"

"חכי." היא עשתה כמה תנועות עם האצבע שלה, החליקה אותה למעלה, למטה ולצדדים על כמו מסך בלתי נראה וחייכה.

"מה. עשית. לי." 

"תראי!" היא אמרה ומחאה כף. הופיע מולי, כמו משום מקום הולוגרמה של בחורה בלונדינית, גבוהה, בעלת עיניים בהירות, לבושה בשמלה לבנה.

"מי זאת?"

"זאת את. הנסיכה גרייס נווארו מאינקנטדור."

"אני מצטערת לבשר לך, אבל אני לא נסיכה."

"מעכשיו את כן."

"תגידי... מה את בדיוק?"

"אני כלום. המראה שלי הוא פרי יצירתו של גיבור הסיפור, ותפקידי להכין אותך, גיבורת הסיפור, להיות הגיבורה הכי טובה שאת יכולה. עוד מעט את תישלחי לסיפור, ואני אגיד לך בדיוק מה לעשות. הכל יהיה בסדר גמור." אפי אמרה. כשחושבים על זה, קצת נמאס לי לקרוא לה אפי.

"איך קוראים לך?"

"קוראים לי NTS."

"BTS?"

"BTS. להקת פופ קוריאני. לא אני."

"אני יכולה לקרוא לך נטשה?"

"אני פרי יצירתך. תקראי לי איך שאת רוצה."

"נטשה."

"נעים מאוד, אני נטשה."

"ואני... הנסיכה גרייס נווארו." אמרתי. אין לי מושג איך הגעתי למקום הזה, או מי זאת נטשה, או הנסיכה גרייס נווארו, אבל אני יודעת דבר אחד. כדי לצאת מכאן, אני צריכה לשחק לפי הכללים. לא משנה כמה מוזרים הם יהיו.

קרלוס

שמעתי דפיקה על הדלת. כשפתחתי אותה, ראיתי את קייסי. 

"אממ... גרייס לא כאן."

"אני לא כאן בשביל גרייס." היא אמרה ונישקה אותי. השפתיים שלה היו קרות, מכוסות בליפסטיק ורוד שלא ממש היה נעים לנשק, והוא גם לא ממש החמיא לה. אבל אהבתי אותה. השפתיים שלה התחממו כשהן נגעו בשלי, מה שגרם לנשיקה לעקצץ מעט.

"אם גרייס תשמע על זה..."

"אתה יכול להיפרד ממנה בשבילי?" היא אמרה ועיפעפה בריסים שלה לכיווני, "חשבתי שהיא יוצאת עם מייסון..."

"היא אחותי. לא החברה שלי."

"טוב, אפשר בקלות להבין מי האח המוצלח יותר." היא אמרה והחליקה את האצבע שלה על החזה שלי. שנאתי את ההתנהגות שלה, אבל באמת שאי אפשר להחליט במי מתאהבים. הרגשתי כאילו אני רוצה להקיא, אבל אם אני אקיא, אני כנראה אקיא קשת בענן מרוב שמחה. 

"גרייס היא בחורה טובה."

"אבל אתה יותר."

"רגע, איפה גרייס באמת?" שאלתי, בעיקר את עצמי. לא ראיתי אותה מאז הבוקר. עליתי למעלה ונטשתי את קייסי. החדר של גרייס היה ריק ומבולגן מאוד. לרגע חשבתי שחטפו אותה, ואז ראיתי את הכתובת שתשנה את חיי. בטלפון של גרייס היה כתוב המשפט:

טעינת דמות הושלמה.

ברוכה הבאה

גרייס נווארו.