גרייס

הורדתי את האפליקציה לטלפון שלי. במשך חודש, התרגלתי לנוכחות שלה שם. קראתי סיפורים, פאנפיקים ובאמת היה קשה למצוא סיפור טוב, במיוחד בשבילי, שבדרך כלל לא קוראת. הדבר היחיד שעשיתי היה לפוצץ את הסיפורים של מייסון בהצבעות ותגובות, עד שאנשים כבר הבינו שאני מכירה אותו בחיים האמיתיים. היה מאוד נחמד לראות איך אחרים מגיבים לו. אני זאת ששיכנעה אותו לעשות משהו עם הסיפורים שלו, אז בעיקרון יש לי קרדיט על הפרסום שלו. הרגשתי שזה צריך להגיע לעוד אנשים. 

בכל סיפור מצאתי משהו שעיצבן אותי. שגיאות כתיב, שגיאות דקדוק, חוסר בסימני פיסוק, סימני פיסוק במקומות לא קשורים,  אבל הכי מרגיזות היו הקלישאות. הילדה הזאת שהיא "לא כמו בנות אחרות", שבטוחה שאף בחור לא ירצה אותה כי היא אוהבת לאכול פיצה. הדמות הראשית, שפשוט אי אפשר שיהיה לה שיער חום ועיניים חומות, כמו רוב העולם. הנסיך שגואל אותה מייסוריה, גם אם היא כביכול עצמאית. הנסיכה שברגע שהיא פוגשת את הנסיך של הממלכה האוייבת, היא מתאהבת בו. כי מה היא, נסיכה, כבר יכולה לעשות? להרוג אותו? היא הרי דמות נשית! מה המטרה שלה, חוץ מלהתאהב?

נקודת האור היחידה בווטפאד מבחינתי הייתה הפרופיל של מייסון. בכל יום רביעי, הוא היה מעלה סיפור חדש, שאף פעם לא היה קצר מ1000 מילים, שהיו, לפי ההגדרה שלו, "המינימום." אני ראיתי כמה לא מינימלי היה המינימום בשבילו. בלילה, בזמן שרוב בני גילו לומדים למבחנים או ישנים, הוא כתב סיפורים, אף אחד מהם לא דומה לשני. הקו המשותף היחיד בניהם היה הטרגדיה. אף אחד לא זכה בחיי אהבה מושלמים בסוף הסיפור. זה היה אחד הדברים האהובים עליי בסיפורים שלו. אף סיפור לא באמת נגמר באושר ועושר.

'אהבת?' הוא שאל אותי בהודעה. זאת ההודעה הקבועה ביום אחרי שהוא מעלה פרק.

'היה מושלם,' כתבתי, 'אן ואלכס יסיימו ביחד, נכון?'

'אם בביחד את מתכוונת למוות בתאונת דרכים, אז את צודקת.'

'אתה כל כך מרושע! למה לא לתת לזוג המדהים הזה לחיות את החיים שלו בשקט?'

'למה לתת להם? היא כל כך פתטית והוא עוקב אחריה כמו כלב.'

'אבל הוא עושה את זה בכזאת מתיקות!'

'אני הסופר. אני מחליט.'

'בסדר...'

בלב, ידעתי מה הסיבה שמייסון לא כותב זוגות מאושרים. לכל הבנים בכיתה שלנו כבר הייתה חברה, והוא היחיד שנשאר בחוץ. הזמינו אותו כל כך הרבה פעמים לדאבל דייט, וכל כך הרבה פעמים הוא ענה "אממ... אין לי חברה." 

עד שיום אחד נמאס לו. יותר נכון, נמאס לי. הזמינו אותו לדאבל דייט ואמרתי לו שאני אבוא איתו. זה, כמובן, לא באמת היה דייט, אבל היה נחמד להימרח על מייסון בצורה מוגזמת, דרמטית ולא טבעית. אפילו התנשקנו. הוא היה מופתע, אבל כבר נמאס לי ששופטים אותו בגלל הזוגיות שלו או הזוגיות שאין לו. יום למחרת, אף אחד לא העז לתקרב אליו או לרדת עליו כמו שהם עושים בדרך כלל. שמחתי שזה הפסיק. אם אתם שואלים אותי, זה בכלל לא היה צריך להתחיל.

'אגב, יש לי המלצה לסיפור. קוראים לו "גרייס נווארו, נסיכת אינקנטדור."כל מה שאת יכולה לשנוא בסיפור אחד. ' 

'הם גנבו לי את השם!'

'כן... זה מאוד הצחיק אותי בפעם הראשונה שקראתי אותו, את כל כך שונה מהגרייס ההיא.'

'מה זאת אומרת?'

'היא פתטית כמעט כמו אן. ויש, כמובן משולש אהבה, אויבים לאוהבים וכל קלישאה שתרצי.'

'נשמע מצויין.' כתבתי. למרות כל הרקע והבלגן מסביב, החלטתי לחפש את הסיפור בכל זאת. אם מייסון דיבר עליו, חייב להיות בו משהו. אולי... עלילה טובה? כן. כנראה. אחרי בערך 10 דקות של חיפושים וגלילות, הגעתי לסיפור שמייסון דיבר עליו. לחצתי על הכריכה שהייתה מלאה בצבעים בהירים שכמעט עיוורו אותי, אבל במקום תקציר ותוכן עניינים, שמעתי קול נשי ולא טבעי, כמעט רובוטי. 

'ברוכה הבאה, גרייס נווארו, נסיכת אינקנטדור.'

'מה? אני לא נסיכה...' אמרתי. ידיים עשויות פיקסלים יצאו מהטלפון שלי. ניסיתי לברוח, אבל לאן שהלכתי, הלך גם הטלפון שלי. כשוויתרתי, היידים תפסו את הפנים שלי ומשכו אותי לתוך הטלפון. 

יום שישי במרתון חנוכה! הייאיה! (נגמרו לי מילות ההתלהבות).