גרייס

היי, אני גרייס נבארו, תלמידת כיתה י' ממוצעת עם חיים רגילים, אפילו יותר מידי רגילים. חלקכם מכירים אותי כגרייס נבארו, נסיכת אינקנטדור. איפה הממלכה הזאת? היא לא קיימת. היא רק חלק מהדמיון. הדמיון של הסופר. דמיון שאני הייתי חלק ממנו. למה? איך בכלל נערה בת 16 הצליחה להיכנס לשם? באמת שאין לי מושג. לטובי המדענים עדיין אין מושג. 

הכל התחיל בערב קריוקי עם החברים שלי, כמו כל יום חמישי. אתם יודעים, צריך לעשות משהו כדי לא להשתגע מהלחץ של בית הספר שלנו. אנחנו הרי בית ספר מתקדם, אז בעיקרון, התחלנו לעשות בגרויות בכיתה ט'. היום, אני זאת שאירחתי את המסיבה. 

"שלא תעז לצאת מהחדר שלך." אמרתי לאחי הגדול, קרלוס. 

"נו, מה אכפת לך שהן ידעו שאני אחיך?" הוא שאל. ברור שהיה לי אכפת. אסור שהם ידעו שהחתיך מכיתה י"ב, שכל החברות שלי נמסות ממנו בכל יום, הוא אחי, למרות שאני לא חושבת שהוא חתיך. לדעתי, נאה היא מילה טובה יותר לתאר את קרלוס. אני יודעת שאני נשמעת כמו זקנה, אבל קרלוס הוא פשוט ההגדרה של המילה הזאת. "יפה, נחמד, ראוי, הגון". בדיוק ההגדרה של קרלוס. הוא לא היה רק חתיך. היו לו עיניים טובות. עיניים מחייכות ונעימות, שלוות. איכשהו, קרלוס קיבל את הגנים הטובים מכל צד. מהצד של אמא, המקסיקנית, הוא קיבל את השיער המתולתל וצבע העור השזוף הטבעי, ומהצד של אבא, הלבן, את העיניים הכחולות - ירוקות, שאף פעם לא הצלחתי להחליט מה הצבע הדומיננטי בהן וצבע השיער החום הבהיר, שבשמש נראה מוזהב. חוץ מהמראה שלו, קרלוס היה מקובל מאוד וקיבל ציונים טובים בערך בכל מקצוע, בעיקר ספורט. השרירים שלו היו מפותחים משל כל נער אחר שהכרתי. 

"כי הן מפנטזות עליך כל היום! זה מביך!" 

"הממ... באמת? אפילו קייסי?"

"כן, אפילו קייסי." אמרתי.  קייסי הייתה אחת החברות שלי. היא למדה שנה מעליי. קרלוס היה מאוהב בה עד מעל הראש מאז בית הספר היסודי. היא, בתמורה, התייחסה אליו כמו אל המיץ של הזבל. כמובן, קצת קשה לי להתחבר אליה, אחרי כל מה שהיא עשתה לאחי, אבל תמיד נחמד לי לראות איך היא לא מצליחה לחבר בין קרלוס, הילד הדביל שהיא הציקה לו בכיתה א', לקרלוס, נער חלומותיה. התחברתי אליה רק כדי לראות את היופי הזה.

"אז אני צריך להיראות טוב." הוא אמר והוריד את חולצת התלבושת המכופתרת שלו, וחשף קוביות מושלמות וזרועות שריריות.

"תלבש משהו!"

"טוב, בסדר. אני אלבש גופייה." קרלוס אמר ועלה לחדר שלו, בקומה השנייה של הבית. בינתיים, אני התחלתי להכין נאצ'וס. כמובן, הפה שלנו היה חייב להיות עסוק במשהו, אז ברגע שנפסיק לשיר, נצטרך לאכול. הכנתי גם רטבים, חריפים במיוחד, שלקייסי תישרף הלשון. סירבתי להאמין שהיא השתנתה מאז. כן, אולי היא עכשיו יותר בוגרת, אבל בחייכם, יש תינוקות שמתנהגים יותר בבגרות ממנה. 

כשאתם קוראים את הסיפור הזה, אתם בוודאי חושבים שיש לי בעיה עם קייסי, כי היא מלכת הכיתה, או שאני חווה גזענות, כי אמא שלי מקסיקנית, או שיש לי יחס מאוד מיוחד עם אח שלי. חייב להיות משהו שייחד אותי מספיק כדי להיות הדמות הראשית בסיפור. אבל לא. אין לי שום דבר כזה. אני פשוט דרמטית. 

שמעתי דפיקה על הדלת שלי. החבורה הגיעה. אם אתם תוהים, החבורה הכילה את קייסי - ילדה מעצבנת, כפי שכבר הבנתם, בלונדינית (לא טבעית) עם עיניים ירוקות, זואי -  בעלת שיער ג'ינג'י מתולתל ושופע ועיניים בצבע חום - אגוז, מייסון - בחור רזה מאוד, עם שיער שחור ארוך מהממוצע ועיניים חומות, ואותי, גרייס - שנראית בדיוק כמו אמא שלי: נמוכה יחסית, שיער חום מקורזל ועיניים חומות - כהות. 

מייסון הוא זה שדפק על הדלת. הוא תמיד הקדים את כל הבנות, שבדרך כלל ניסו לתאם את האוטובוס בו ייסעו, מה שלקח יותר זמן מהנסיעה עצמה. 

"היי!" הוא נכנס, "איפה כל השאר?"

"מאחרות, כרגיל. אל תדאג להן." אמרתי. תמיד היה קצת מוזר לבלות בחברת מייסון. אני לא יודעת מה זה היה, אבל תמיד הרגשתי טיפה לא בנוח להיות איתו לבד בחדר. הוא היה מאוד מופנם, אבל אם נותנים לו את הזמן, מתחת לכובע הגרב והבגדים השחורים הרחבים שפשוט צועקים 'אל תתקרבו אליי', הוא בן אדם מדהים ומצחיק, עם המון קסם אישי. 

"אממ.. אני יודע שמחר יום ההולדת שלך, את יודעת, גיל 16... אז הבאתי לך משהו קטן." הוא הושיט לי קופסה קטנה, שכנראה היה בה תכשיט. פתחתי את הקופסה וגיליתי שרשרת עם תיליון סגול (הצבע האהוב עליי), מהסוג הזה שאמא שלי מספרת לי שהיה לה שהיא הייתה קטנה, שאפשר לשים בו תמונה. במקרה הזה, התמונה הייתה תמונה שלי ושל מייסון, בחופשה של החבורה בפריז. ניסינו לבקש ממישהו לצלם אותנו, והיחיד שהסכים ידע רק צרפתית. מייסון לקח שיעורי צרפתית מסיבה שאף פעם לא הבנתי, והסביר לו מה לעשות. משום מה, האיש התעקש לצלם רק אותי ואותו. אולי גם הוא חשב שאנחנו יוצאים, כמו בערך כל בית הספר. 

"מייסון, זה מהמם." הודיתי לו וחיבקתי אותו. פעמון הדלת צילצל. פתחתי את הדלת. קייסי וזואי חיכו לי בחוץ. 

"מזל טוב, גרייס!" זואי אמרה והושיטה לי קופסאת שוקולדים. קייסי ניסתה להיעלם מאחוריה, בבירור שכחה את יום ההולדת שלי. שתיהן נכנסו פנימה.

 מיקמנו את החטיפים, הרמקול, והמקרן במקום, והיינו מוכנים לערב ארוך של קריוקי. כרגיל, קייסי התעקשה לשיר ראשונה. היא נשמעה כמו צפצפה. הקול שלה היה גבוה בצורה לא טבעית ומוזרה. קרלוס, שכנראה שמע אותה שרה מלמעלה, ירד במדרגות, כפי שהוא הבטיח, בגופייה. שיט. זאת לא הייתה סתם גופייה. זאת הייתה ה-גופייה. הגופייה שהוא לבש כשהוא רצה להרשים בנות. הגופייה הייתה נראית כאילו השרוולים שלה נגזרו או נפרמו, והחמיאה לקרלוס מאוד. הוא לבש מכנסיים קצרים ורחבים, וחשף, הפתעה - רגליים שריריות ושזופות. מרוב ההלם, קייסי הפסיקה לשיר. האוזניים שלי הודו לגנטיקה המשובחת של קרלוס. 

"קרלוס! מה אתה... מה אתה עושה בבית של גרייס? עם גופייה?"

"אה, היא עדיין לא סיפרה לכם? גרייס היא ה-"

"חברה שלו. אני וקרלוס יוצאים." אמרתי. כולם היו בשוק, חוץ ממייסון, שידע שקרלוס הוא אחי, ובעיקר ניסה לא לצחוק. למה אמרתי את זה? לא רציתי שקייסי תמשיך לפגוע בו. שקצת יכאב לה. מה קרה? 

"כן... אני וגרייס יוצאים. אני... צריך ללכת." קרלוס עלה חזרה למעלה.

"בעיית מחוייבות." לחשתי לקייסי. 

"יש!" מייסון צרח.

"מה קרה?"

"הסיפור שלי! הגעתי ל10,000 צפיות!"

"לא ידעתי שאתה מפרסם סיפורים... מזל טוב!" זואי אמרה.

"רגע, איפה אתה מפרסם אותם?" שאלתי. תמיד קראתי את הסיפורים של מייסון בכיתה, כשהוא כתב אותם במחברת במקום להעתיק מהלוח, אבל לא תיארתי לעצמי שהם הגיעו לאנשהו מעבר למחברת הזאת.

"בווטפאד."

"איפה?"

"ווטפאד, זה אתר שאפשר לפרסם ולקרוא בו סיפורים."

"נחמד! אפשר ליצור משתמש? אתה יודע, לא יזיקו לך 10,001 צפיות..."

"הנה, עוד שתי דקות ויש לך משתמש." מייסון אמר. אם הייתה היום מכונת זמן, הייתי חוזרת לרגע הזה, ופשוט צורחת 'לא'. הייתי עושה הכל כדי לשנות את הרגע הזה. כי מאז שהורדתי את האפליקציה לטלפון שלי, כבר לא הייתי גרייס נווארו. הפכתי לגרייס נווארו, נסיכת אינקנטדור. 

יום שני במרתון חנוכה! ווהו!