נ.מ. ליאו

"אני די בטוח שזה כאן." ג'ייסון אמר והצביע על סניף הוולמארט הענקי שעמדנו לפניו.

"מה גורם לך לחשוב ככה, השלט הענקי?" שאלתי.

"לא רק זה. אפשר ממש להרגיש את העירפול." הייזל הוסיפה. בזמן שהיא בחנה את האוויר, מולנו הופיעה אישה בעלת שלושה פרצופים. זה אולי נשמע מגניב בכתב, אבל במציאות זה היה מאוד מלחיץ. הרגשתי כאילו כל פרצוף מנסה לגרום לי להסתכל עליו, מושך אותי, ולי נותר רק להחליט באיזה מהם לבהות. 

"שלום, חצויים. אני היא הקטה. אלת הצטלבויות דרכים, הכישוף, הלילה והירח. כדי לקבל את עזרתי במסעכם, עליכם להוכיח את עצמכם. היכנסו אל המבוך, המכונה 'וואלמרט' וביחרו את דרככם. את השביל הראשון תבחרו יחדיו, אבל כל אחד יאלץ להמשיך לבד. ביחרו בקפידה, כי ברגע שבחרתם, אין שום דרך חזרה." הקטה אמרה ונעלמה משם. ברגע שהיא נעלמה, הדלתות נפתחו. נכנסנו לחנות הענקית ומלאת המסדרונות, ובהינו בה במשך כמה דקות.

"איזה מסדרון כדאי לבחור?" ג'ייסון תפס פיקוד.

"אם אני מכירה את הקטה, אחד המסדרונות הצדדיים יהיה הכי טוב. האמצע תמיד נראה טוב, ולכן היא תטמון שם מלכודת. אני חושבת שנלך למסדרון השני משמאל. אל תיבהלו אם תשמעו קולות. היא אוהבת את הטריק הזה." 

אחרי הליכה קצרה, גילינו שהמסדרון השני משמאל היה המסדרון בו נמצאו כל המקפיאים.  האורות כבו.

"בשביל זה בחרתם, ראו הוזהרתם, במסדרון הכפור תמצאו עבר שחור משחור. עבר כל כך קרוב שאפשר עוד בו לגעת, עבר כה נורא שאותו לא תרצו לדעת. הפצע הכי פתוח, ישוב הוא להיפתח. האם יש לכם הכוח, לשוב אל העבר?"

"יש לנו הכוח, הגבירה." 

"היי! מי אמר שיש לנו-"

"טוב עשית, תלמידתי, מבחירותייך אין לברוח. בן הברק, המשך ישר. בת השאול, המשיכי ימינה. בן האש, המשך שמאלה. בהצלחה." 

"אהבתי אותה יותר כשהיא דיברה בחרוזים."

"בהצלחה לכולם. ניפגש פה שוב אחרי שנשלים את המשימות שלנו." ג'ייסון אמר והלך לדרכו. נשמתי עמוק, עצמתי עיניים והמשכתי שמאלה. כבר ידעתי מה מחכה לי במסדרון הבא. כשפקחתי את העיניים, הייתי שוב במחנה החצויים בדיוק לפני חודש, וראיתי מולי את ליאם וקליפסו מתנשקים. הנשיקה נראתה כל כך אמיתית, כל כך מלאה באהבה, כזאת שמעלה חיוך כשמסתכלים עליה. הם נראים כל כך שמחים, מאושרים באמת. אף פעם לא ראיתי את קליפסו ככה כשהיינו ביחד. כל כך מאושרת, כל כך מחוייכת... אבל ראיתי דבר נוסף. ראיתי את עצמי יושב מתחת לעץ של תאליה, רואה את הכל. אני המדומה רץ ישירות לקליפסו וליאם. 

"ל-ליאו..." קליפסו מילמלה.

"תוריד את הידיים שלך מהחברה שלי." אמרתי לליאם, אבל הוא סירב לשחרר.

"מה תעשה לי, תדקור אותי? יש לך בכלל סכין? בן הפייסטוס עלוב, אין לו אפילו נשק."

"אני תמיד יכול לשרוף אותך."

"ליאו, לא -"

"קליפסו... אני מצטער שהוא עשה לך את זה. יש טיפוסים דפוקים בעולם הזה. עדיין לא למדת לזהות אותם."

"ליאו, נכון? אז קליפסו, שאתה טוען שאיכשהו הסכימה לצאת איתך," ליאם אמר והסתכל עליי במבט שיפוטי, "ואני, יוצאים כבר שבועיים. אז תתחפף מפה לפני שאני אקח לך יותר מאת אימאל'ה שלך."

"מה אתה יכול לעשות לי," הזדקפתי, "לזמן אליי אור שמש שיסנוור אותי? לכתוב עליי שיר ממש גרוע?"

"ליאו... אני וליאם באמת יוצאים. אני לא אמרתי לך... סליחה." קליפסו אמרה.

"ז-זה בסדר, אבל אנחנו סיימנו. זה לא את, זה הזבל הזה שלידך. תנסי לזרוק אותו פעם הבאה."

אני המדומה התקדם לכיוון ביתן הפייסטוס. המציאות השתנתה. הלילה ירד, והכל נראה בדיוק כמו ביום שבו הייזל ארזה את התיקים למסע. היום שבו ליאם הכה אותי. ראיתי את ליאם המדומה מתקדם לכיוון אני המדומה.

"שלום לך, ליאו."

"שלום, בלונדי." 

"היי, אני התחלתי בסדר."

"נכון, מה קרה שאתה כל כך מחוייך?"

"אתה בטוח שאתה רוצה לשמוע? היום היה יום ההולדת ה15 שלי וקליפסו אירגנה לי במתנה -"

"לא ממש. תשמור את הפרטים לעצמך."

"בסדר, אם אתה מתעקש..." ליאם אמר ובדיוק התכוון ללכת, אבל אני המדומה לא יכל יותר.

"תגיד, אתה עושה את זה הרבה?"

"את מה?"

"אתה מנשק בנות תפוסות לעיתים קרובות?"

"האמת שכן. הרבה יותר בנות ממה שאי פעם תוכל להשיג."

"אז אתה אומר שקליפסו היא ה..."

"שלישית."

"השלישית. היא רק עוד אחת בשורה בשבילך, נכון?"

"לאן אתה הולך עם זה?"

"ליאם, אם אתה רוצה שבחורה באמת תאהב אותך, אתה צריך לכבד אותה. לתת לה את כולך. לשים את כל הביצים שלך בסל אחד."

"אומר מי, הבחור שאיבד את החברה שלו לאמריקאי אמיתי? אידיוט ספרדי."

"אתה רציני?"

"זה לא נראה לך מספיק רציני?"

"ליאם, אתה באמת משהו מיוחד." אמרתי והתחלתי לכעוס. ליאם כנראה הרגיש בזה, כי שנייה לאחר מכן האגרוף השזוף שלו נחת לי על הפרצוף. ניסיתי להעביר את כל המשקל שלי עליו, אבל הבחור סחב אותי כאילו שקלתי מקסימום כמו הקניות שלו מהסופר. ירדתי ממנו וניסיתי להחזיר לו באגרוף בפנים, והוא בתמורה בעט לי ב... איברים החיוניים. בזמן שהייתי עסוק בכאב, ליאם בעט לי בשתי הרגליים והצלילים שהעצמות שלי הפיקו לא נשמעו טוב במיוחד.

"תברח, ליאו. תברח חזרה לאמא שלך ותישרף יחד איתה." ליאם אמר וירק על הרצפה. אני המדומה ברח, כמו האידיוט הספרדי שהוא, ישר למרפאה.

למרות שאני הייתי בסך הכל דמות בסרט שרץ מול העיניים שלי, הרגשתי כאילו אני חווה את אותן החוויות שוב. הייזל וג'ייסון לא יודעים, אבל ביקשתי מוויל לקבע לי את הרגליים בצורה שאף אחד לא יראה. אני עדיין צולע קצת, אבל אין כאב שאי אפשר להסתיר. 

בזמן ששקעתי במחשבות הרגשתי שעבר זמן וחזרתי להווה, אבל שוב הייתי במחנה החצויים. מולי עמדה קליפסו. היא הייתה יפהפיה. מלאכית. טהורה. לא הסוג של בחורה שתנשק איזה בלונדיני מאחורי הגב שלך.

"היי ליאו." קליפסו פנתה אליי.

"הולה מאמאסיטה."

"אני כבר לא המאמאסיטה שלך." היא אמרה והפנתה אליי את הגב. אאוץ'.

"היי, זה בסדר. את ובלונדי פוטוגניים מאוד ביחד."

"ליאו... הוא מתייחס אליי כל כך יפה."

"הבחור מלא בהפתעות, מה אפשר להגיד."

"הוא נתן לי פרחים ביום ההולדת שלי והציע שנפתח מוסך ביחד, " היא ציחקקה, "הוא אפילו לא יודע לתקן מכוניות." קליפסו אמרה ואני כל כך רציתי לצעוק שאני יודע לתקן מכוניות, ואני אשמח לפתוח את המוסך של ליאו וקליפסו. אבל לא. זה היה המבחן של הקטה. היא מצפה שאני אתגבר על קליפסו, וכך אעשה.

"אני שמח בשבילכם." אמרתי בחיוך מזוייף. באופן מפתיע, החיוך הזה עזר לי להשלים עם הכל. אז הפסדתי את החברה שלי ל'אמריקאי אמיתי'. אז מה? אנחנו בסך הכל בני שש עשרה. יש לי את כל החיים למצוא בחורה. מישהי שתאהב אותי באמת.

"ב-באמת?"

"אממ... איך אפשר שלא. אתם מקסימים ביחד, ומה שעושה אותך מאושרת, עושה אותי מאושר."

"תודה, אני מניחה."

"רק תזכרי... אם הוא יישבור לך את הלב כמו שהוא עושה לכולן, אני אחכה לך פה." 

"אני אזכור את זה." קליפסו אמרה. היא התקדמה לכיווני ו...חיבקה אותי. גם אני הייתי מופתע, אבל חיבקתי אותה חזרה. היא נשענה עליי, בדיוק כמו אז ואני טפחתי לה על השכם. 

"א-אני חושב שאנחנו יכולים להישאר חברים." אמרתי בקול חנוק מדמעות.

"כן... חברים." קליפסו אמרה והתפוגגה לי מבין האצבעות וחזרתי שוב לוולמארט, למציאות ולמשימת החיפושים - וגיליתי שאני מחבק בובת ראווה לבושה בגוזיית ספורט וטייטס בצבע ורוד בזוקה.