נ.מ. ליאם.

דבריו של קונור שוד עוד הדהדו בראשי כשצעדתי לכיוון האורוות, כשהאוהל, שקי השינה, השמיכות, החתולה והכריות בידיי. קונור היה חכם. בניגוד לג'ייסון, הוא לא נתן בי אמון עיוור, ולא ראה בי ילד. קונור ראה בי בחור, שהחיים הובילו אותו לעשות את הבחירות שעשה, בדיוק כמו כל אחד אחר. הוא לא רצה לרפא אותי, או להוציא ממני את הילד שבי, הוא האמין שאני יכול להשתפר. לא שפעם הייתי טוב, ועכשיו אני רע - אלא שיש בי יכולת להפוך לטוב יותר ממה שאני. ג'ייסון, לעומתו, האמין בכוחו של הטוב, וביכולתו, ואפילו בחובתו, לגבור על הרע. כלומר, כמו שהשמש זורחת בבוקר, כך הטוב יזרח והרע ישקע. אני מאמין שכדי לנצח הטוב ייצטרך לעבוד, להוכיח ליקום שהוא הטוב האמיתי, הטוב ביותר - ורק אז יוכל לנצח. וכך האמין גם קונור.

"הבאת הכל?" פייפר אמרה, וברגע שדיברה, גירשה כל אחת מהמחשבות שהעזו לשהות לי במוח ולא כללו אותה. 

"כמו שאת רואה, אני לובש פיג'מה, סוחב ערימת כריות ושמיכות, וביד השנייה..." אמרתי ושלחתי את ידי, האוחזת בכלוב ובתוכו חתולה. ה-חתולה, למען האמת. החתולה שלי. בלה. 

"היא כל כך חמודה! אני יכולה ללטף אותה?" פייפר שאלה, ואני הנהנתי. התפללתי לאפרודיטה, בבקשה, עשי שהחתולה לא תאכל לפייפר את האצבע, או כל דבר אחר שחתולות עושות ועלול להרוס מערכת יחסים. היא הוציאה את בלה מהכלוב, וזאת מיד התרפקה עליה, מה שגרם לי לשחרר אנחת רווחה. 

"יש לך מזל, היא די מרשעת כשזה נוגע לאנשים חדשים." אמרתי, בניסיון להצדיק את האנחה.

"איך היא יכולה להיות מרשעת?" פייפר אמרה וליטפה את בלה.  התחלנו להתקדם לכיוון היער.

"אולי היא קצת כמוני."

"כמוך?"

"בהחלט."

"למען האמת, אתה צודק. אפילו ג'ייסון נבהל ממך כשהוא ראה אותך בפעם הראשונה," פייפר אמרה, "אבל עכשיו, בלי העגילים והשרשראות, ואם אני אתעלם מהקעקועים... אתה נראה חמוד."

"את קראת לי חמוד?"

"לא, לא חמוד כזה... חמוד כמו ילד. הפנים שלך די ילדותיות בלי העגילים. אתה נראה כל כך שונה." 

"באיזה אופן?"

"זוכר מה אמרת לי במכונית? על ההילה שלי?" היא אמרה ואני צחקתי.

"זה היה כל כך טיפשי, אני מצטער..."

"אתה צודק, זה היה טיפשי לגמרי, אבל זה מה שאני מנסה להגיד לך. ה'הילה' שלך משתנה. אתה נראה כמו בחור אחר. אתה הרבה יותר דומה לוויל ככה."

"אני אקח את זה כמחמאה."

"אתה חושב שוויל נראה טוב?"

"אם מישהו גורם לבן האדס להתאהב, הוא בוודאות עושה משהו נכון."

"יש בזה משהו." היא אמרה כשהגענו לקרחת יער שסומנה כבטוחה במפה של המחנה. 

"נקים את המחנה כאן?" שאלתי, ופייפר, שעדיין שיחקה עם בלה, הנהנה. העברתי אליה את השמיכות ושקי השינה, והתחלתי להקים את האוהל. 

"הבאת רק אוהל אחד?" פייפר אמרה לאחר שעברה על הציוד. ניסיתי לבחור אוהל מספיק גדול, כך שלשנינו יהיה מספיק מרחב. עדיין, היה חשוב לי שזה יהיה אוהל אחד. שינה זה לצד זה, באותו האוהל, בעיקר בתור חצויים - שמסכנים את עצמם כל הזמן, מעידה על אמון הדדי.  

"תרצי שאני אחזור ואביא עוד אוהל?" אמרתי, וקיוויתי שתסרב. אנחנו צריכים את הקירבה הזאת.  

"לא, לא... אין צורך. רק שג'ייסון ישתגע אם הוא ישמע על זה. אבל כבר לא אכפת לי מה הוא חושב. אנחנו לקחנו הפסקה."

"אוי... אז לזה התכוונת כשאמרת שקרה משהו?" שאלתי, והיא אישרה את החשד שלי. המשכתי לבנות את האוהל, בתקווה שתמשיך לדבר - אך הצליל היחיד שנשמע היה קולה של ציפור שיר אחת, שככל הנראה קוננה את בגידתו של ג'ייסון גרייס. כמה דקות לאחר מכן, כשסיימתי להקים את האוהל, הסתכלתי לאחור. פייפר ישבה על גזע עץ כרות, ודמעות שטפו את פניה. לא הצלחתי לשמוע אותה כשהיא בכתה. כנראה שניסתה להסתיר ממני את הדמעות. התיישבתי לצידה, ולא אמרתי דבר. נתתי לה להניח את ראשה על הכתף שלי. רציתי כל כך להגיד לה משהו, דבר מה שיעשה לה טוב, שייגרום לה לחייך. רציתי להפוך לשנייה לליאו ואלדס, בחיי, ולספר בדיחה שתשפר הכל. הכל אמר לי לדבר, חוץ מחלק קטן בי. משהו בתחושת הבטן שלי אמר לי לשתוק. מרוב פחד להרוס. מרוב... אהבה. זו הייתה אהבה. רק אני, מרוב אהבה, נשארתי שם, נשמתי לאט לאט, שיהיה לה ולנשימתה משהו יציב לאחוז בו.

"אתה מאוהב בי, ליאם?" היא אמרה, אחרי שישבנו שם, שותקים במשך שעה יפה. ורציתי כל כך, מרוב אהבה, לשתוק. לא לענות. אז שתקתי, והיא מצידה דיברה. "בוא נתייחס לפיל שבחדר. אנחנו חייבים. חייבים להבין אם הכעס של ג'ייסון מוצדק... אני לא יכולה לחיות עם חוסר הידיעה." לא משנה כמה ניסיתי להתכונן לרגע בו היא תשאל אותי בדיוק את השאלה הזו, בדיוק בשלב הזה - המוקדם כל כך במערכת היחסים שלנו, אף פעם לא הצלחתי להחליט מה בדיוק כדאי לי לענות. מה בדיוק יישבה את ליבה.

"פגשתי אותך לראשונה לפני שבוע..." אמרתי. ניסיתי לחשוב על התשובה המושלמת. זו שתגרום לפייפר להתאהב בי. ניסיתי לחשוב על כל שקר. על כל חצי אמת אפשרית. אבל בפעם הראשונה, אולי, האמת הייתה לצידה של אפרודיטה. האמת הייתה לצידי.

"זו הדרך השייקספירית להגיד 'לא'?"

"לא... אני לא חושב," אמרתי וחפנתי את ידיה של פייפר בידיי, "זוהי הדרך שלי להגיד שהשאלה שלך לא מדוייקת. כי כרגע אני לא מאוהב בך. כלומר, אם הייתי מאוהב בך, את היית מבינה מזמן. לוקח לי זמן להתאהב באמת, התאהבות מלאה. אבל... אני מרגיש משהו כלפייך. דבר לא ברור. כאילו אם רק תחייכי אליי עוד פעם אחת, אם תגעי לי בלב עוד פעם אחת... אני מרגיש שאני מתאהב בך, פייפר מקלין."

"זה... זה לא טוב." פייפר אמרה, ובהתה בנקודה כלשהי מאחוריי. היא שחררה את ידיה מידיי, כאילו היו כלוב הכולא אותן, ואני, מרוב אהבה, שתקתי. פשוט כי לא יכולתי לדבר. התגובה של פייפר לא עודדה אותי במיוחד. לא טוב, כלומר, שאין לה רגשות אליי. והרי כל מה שאני צריך הוא שיהיו לה רגשות אליי. מעבר לחלק הזה, הרציונלי שבי, רציתי שהיא תרגיש משהו כלפיי. שתאהב אותי גם. צריך שניים לטנגו, ושניים לחיבוק. 

"זה לא טוב... אבל זו האמת. אני לא יכול להעלים את הרגשות שלי כבמטה קסם." אמרתי לאחר שתיקה ממושכת. 

"אני לא מצפה ממך להעלים את הרגשות שלך... אני רוצה להעלים את שלי." פייפר אמרה. זהו זה. הווידוי שהייתי זקוק לו. היא מרגישה משהו כלפיי. ליבי הלם בחוזקה, והרגשתי כאילו ציור הרקדנית על החזה שלי התעורר לחיים והתחיל לרקוד באמת. פרפרים בבטן, אם תרצו. 

"אני שמח שסיפרת לי מה את מרגישה, אבל למה שתרצי להעלים את הרגשות שלך?"

"כי... אני לא ממש בטוחה מה אני מרגישה, ליאם. אני לא יודעת אם אני רוצה להיות חברה יותר טובה שלך, אם אני רוצה לצאת איתך, או אם אני פשוט כועסת על ג'ייסון, ולגבי ג'ייסון - אנחנו בהפסקה. כלומר, לא נפרדנו. אנחנו נמצאים בפרידה זמנית כזאת, של שבועיים - ובודקים אם אנחנו מתגעגעים אחד לשני. עשינו את זה בגלל שאנחנו צריכים פסק זמן, והקירבה התמידית שלנו אולי גורמת לריחוק להיות לא טבעי, ואם אני אהיה איתך, ג'ייסון בוודאות ייפרד ממני - ואני רוצה להשאיר את האופציות איתו פתוחות."

"את אוהבת את ג'ייסון?"

"אהבתי את ג'ייסון. הוא משתנה מאוד לאחרונה - אני מרגישה כאילו הוא כבר לא אותו בן אדם." היא אמרה, והלוואי שידעה כמה היא צודקת. באותו הרגע התפללתי לאפולו, שבבקשה יירה חץ מורעל ישירות לליבי. כל כך רציתי לספר לה את האמת, ואני מודה - אמירת האמת כשאין בה תועלת זרה לי לחלוטין. פייפר גרמה לי להרגיש. ואני רציתי לגרום לה לשמוח. ורציתי לספר לה. אבל, אולי מרוב אהבה, או מרוב בורות, שתקתי. 

"אז אני אישן מחוץ לאוהל, על האדמה. כדי לשמור על האופציות עם ג'ייסון פתוחות. אני אקח כרית, שמיכה, שק שינה ואת בלה."

"אתה בטוח?"

"כן, אחת היכולות שלי כבן אפולו היא להירדם ברגע שהשמש שוקעת." אמרתי וחייכתי, "אלא אם כן את תתגעגעי לבלה." 

"היא בכל זאת החתולה שלך. ולגבי השינה בחוץ, אם אתה בטוח שזה בסדר מבחינתך, אז... לילה טוב." היא אמרה והתקרבה אליי, כמעט שלחה את הידיים שלה כדי לחבק אותי, ובסופו של דבר ויתרה. לא ניסיתי להסתיר את האכזבה שהרגשתי.

"לילה טוב." אמרתי. השינה שלי, באותו הלילה, שציפיתי שתהיה מלאה בחלומות על ליאו בגופו של ג'ייסון שובר לפייפר את הלב, ופייפר מרוסקת שוב, ושוב, ושוב, הייתה, איכשהו, נטולת חלומות. 

כשהתעוררתי (לפני השמש עצמה), לקחו לי כמה דקות להבין איפה אני נמצא, ואז נזכרתי - אני ביער, ופייפר באוהל, בגלל התוכנית של אפרודיטה, האיום על חיי בביתן אפולו, והקירבה שאני אמור ליצור עם פייפר. אבל גם כשחשבתי על הקירבה, לא ציפיתי לכזאת קירבה. כשהתעוררתי, מצאתי את פייפר ישנה לצידי - על האדמה מחוץ לאוהל, ובינינו החתולה בלה.  ידעתי בדיוק מה אני צריך לעשות. ג'ייסון הראה לפייפר את הכוכבים פעמיים. איך הם מקשטים את הממלכה של אביו. שמיים זרועי כוכבים. אני אראה לה את אבי. אני אראה לה את עצמי. אם ג'ייסון התפאר בממלכתו של אביו, אני אתפאר באבי כשלעצמו. ולכן ליטפתי את פייפר (במטרה להעיר אותה), בדיוק חמש דקות לפני הזריחה. 

"רק עוד... חמש דקות... ליאם." פייפר מלמלה בין פיהוק לפיהוק.

"לא, לא, אני חייב להראות לך משהו." אמרתי, ופייפר פקחה את העיניים שלה בדיוק בזמן. השמיים נצבעו בגוונים שונים של ורוד וטורקיז. טורקיז, כמו העיניים שלה באותו היום. כמו השרשרת היחידה שלא הסכמתי להפסיק לענוד. ורוד, כמו שאני משער שהלחיים שלי נראו כשראיתי אותה מחייכת. קבוצה של שלושה עופרים ונקבת צבי עברה ביער, ממש לידינו. נקבת הצבי נתנה לי מעין מבט מאשר, אימהי - אבל אולי זה היה רק בדימיוני. יש נטייה להגזים בדימיון, כשהרגע מרגיש מושלם מכדי להיות אמיתי.

"אף פעם לא ראיתי את הזריחה ביער."

"למען האמת, זו גם הפעם הראשונה שלי." אמרתי. לא יכלתי להסיט את מבטי מפייפר - שלא יכלה להסיט את מבטה מהזריחה. כמה שחפים הגיעו מהאגם, ועפו מעלינו. פייפר הניחה את הראש שלה על הכתף שלי, ולמרות שציפיתי לנשיקה (כנראה שהחישובים שלי לא היו מדוייקים), לא יכולתי לעשות דבר מלבד לחייך. גלגל שיניים אחד, מקולל, במוחי, אמר לי שמשהו פה לא בסדר - שאני לא אמור להתאהב בפייפר, היא הרי החברה של ג'ייסון, אבל השתקתי אותו מייד. לא רציתי שייגמר לעולם, החום של ידיה בידיי, ריחה באפי. מיד לאחר מכן, נשכבנו יחד על האדמה, שוב. האוויר ביער היה נקי יותר משהיה קודם, כאילו נוכחותה של פייפר לידי טיהרה את הכל. החזקתי את ידה כל כך חזק, שלעולם לא תעזוב, ומרוב אהבה שתקתי.