נ.מ. ליאו

הכל היה מוכן לקראת התוכנית, אבל אני לא. לא יכולתי לראות את עצמי פוגע בפייפר כל כך. גורם לה לבכות. להישבר. להיהרס. פעם אחר פעם, לפי התסריט של אפרודיטה. בעיקר באותו היום שאספר עליו עכשיו. כשראתי את הכעס העמוק בעינייה של פייפר, את האכזבה, כל מה שרציתי לעשות היה לחבק אותה. להתנצל. לספר לה את האמת - את כל האמת, בשם האלים. אבל לא יכולתי. או יותר נכון, ג'ייסון לא יכל. ג'ייסון חייב להיראות אכזרי בעיני פייפר, ואני חייב לגלם את התפקיד שניתן לי. ההצגה חייבת להימשך, כי אם לא, אלה עצבנית תאדה את כולנו. 

פייפר מצאה אותי בשדות התות של המחנה. השחזתי את החרב של ג'ייסון, וניסיתי להיראות רגיל לכך ככל האפשר. ג'ייסון לא היה זמין רגשית ללמד אותי איך הוא משחיז את החרב שלו (ואי אפשר להאשים אותו על כך), ולכן ליאם ניסה ללמד אותי במקומו. ניסה - כי הוא ויתר בערך בפעם השישית ששרטתי אותו "בטעות". אם ג'ייסון לא מסוגל לנקום, מישהו חייב. כל המחנה ינקום את נקמתו של ג'ייסון גרייס. האחים שוד דאגו לתפאורה אליה ליאם התעורר בבוקר, וביתן אפולו איימו עליו כמו שצריך. זו הפעם הראשונה בחיי בה אני מוכן להרוג חצוי - ואני לא חושב שארגיש שום אשמה על כך. כמובן שצריך לחכות עד שהתוכנית של אפרודיטה תמומש - אני לא רוצה לפגוע בפייפר וג'ייסון, ולכן התעלמתי מפייפר והמשכתי להשחיז את החרב שלי כשהיא ניגשה אליי.

"אתה יודע, אתה לא יכול להתעלם ממני לנצח."היא אמרה וצחקה. 

"אני רק מנסה להראות לך מה אני רוצה שתעשי לליאם. התעלמות מוחלטת." אמרתי בקולו של ג'ייסון. החיוך על פניה של פייפר נמחק מיד. קיללתי בלב את עצמי, את אפרודיטה ואת כל האלים שאי פעם העזו לפנות אליי. 

"אתה יודע מה - בסדר. מותר לך לכעוס בלי סיבה לפעמים. אבל אני לא משתתפת בשיחה הזאת. אני לא מוכנה לשום שיחה על ליאם. אז תשמור את מבט החבר הקנאי שלך לעצמך. בכל מקרה, רציתי להזמין אותך באופן רשמי לפרימיירה של אבא שלי בעוד שבוע. אני יודעת שתכננו את זה כבר כמה חודשים, אבל לא הזמנתי אותך באמת. חשבתי שעכשיו, כשהחליפה שלך הגיעה, יהיה זמן טוב להזמנה."

"הייתי שמח לבוא. אם רק הייתי בטוח שאת היית שמחה שאני אבוא."

"למה אתה מתכוון?"

"את מתרחקת ממני, פייפר. אני לא רוצה לבוא לפרימיירה שלך כשאת חושבת על מישהו אחר."

"על מי?" פייפר שאלה, ואני בתגובה נתתי למבטי לנדוד לכיוון כמה מילדי אפולו, שישבו בשדה.

״אז זה שוב העניין? ליאם?״

״למה את מתכוונת?״

״ככה זה יהיה מעכשיו? בכל פעם שאני אנסה לדבר איתך עלינו, אתה תנסה לדבר עליי ליאם?״ היא אמרה. היא נראתה כל כך מותשת. כל כך עייפה ממשחק הכוחות והאגו הבלתי נגמר הזה. רציתי לסיים אותו. לספר לפייפר שזו רק מתיחה ארוכה ומעייפת של אמא שלה. אבל לא יכולתי להרשות לעצמי. צבטתי לעצמי את היד, וקיוויתי שהיא לא תראה. לחשתי את השורה הבאה בתסריט שכתבתי עם ליאם באותו הבוקר. לחשתי, כי המילים היו נוראיות מכדי שיאמרו בקול.

״אז אולי תלכי עם ליאם?״

״מה?״

״תיקחי איתך את ליאם לפרימיירה. כל העולם שלך סובב סביבו, ולא סביבי, או סביבנו - אז אולי פשוט תלכי איתו? תלכו לשם ביחד, תקסימו ביחד את המראיינים, ולכי תדעי - אולי הוא סוף כל סוף ינשק אותך בסוף הערב. אני יודע - אולי הוא אפילו יהיה החבר שלך?! אולי תחיו ביחד באושר ועושר, ואולי -"

"ג'ייסון, תפסיק." היא אמרה. יכולתי להרגיש שהיא הכניסה דיבור הקסמה במילים, אבל הוא לא השפיע עליי. היא כיוונה את דיבור ההקסמה לג'ייסון, ואני, טוב, לא ג'ייסון. אבל הייתי חייב להעמיד פנים שאני כן, ושדיבור ההקסמה משפיע עליי.

"בסדר, בסדר!"  צעקתי, "מה את רוצה שאני אגיד? שאני אתמוך בקשר שלך עם בחור שבבירור מאוהב בך, כי את חושבת שאתם רק חברים? אני לא אמור לתת לו אותך על מגש של כסף, פייפר. את החברה שלי. מחובתי להגן עלייך מבחורים כמוהו."

"אז ככה אתה רואה אותי? כחובה? וחוץ מזה, ליאם לא יקח אותי ממך. לפחות זה מה שחשבתי."

"שחשבת?" אמרתי וחייכתי. ניסיתי להפוך את החיוך שלי - זה שמודה לאלים (שעד לפני רגע קיללתי) על כך שהתוכנית של אפרודיטה עובדת כל כך מהר, ואולי אני לא אצטרך להתעלל בפייפר יותר, לחיוך לועג ומתריס יותר. כזה שג'ייסון האמיתי מעולם לא חייך.

"כן... שחשבתי. אתה יודע מה, ג'ייסון? אולי אני באמת אלך עם ליאם לפרימיירה. אולי נקסים את המראיינים - כי אתה לא במצב רוח להקסים אנשים בזמן האחרון. אין לי שום סיכוי לשפר את המצב של אבא שלי בתעשייה, בעיקר אם אתה תבוא איתי ותתנהג... ככה. אני לא יודעת מה עובר עלייך, מה גורם לך להתנהג כמו שאתה מתנהג עכשיו, אבל אני לא מסוגלת לסבול את זה יותר, ואני ממש לא צריכה לקחת על זה אחריות. אני חושבת... אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אבל אני חושבת שאולי אנחנו צריכים לקחת הפסקה."

"הפסקה?"

"כן, הפסקה. אולי כל מה שאנחנו צריכים זה להתגעגע אחד לשניה. להתרחק קצת."

"לכמה זמן?" 

"בוא נתחיל משבועיים. נסכם לא לדבר אחד עם השנייה, לא במחנה, לא להעביר מסרים דרך אנשים אחרים... ואולי... בעוד שבועיים בדיוק, ניפגש כאן, וכל אחד יגיד אם הוא התגעגע לשני. רק אם נרגיש שהיה געגוע אמיתי משני הצדדים... רק אז נחזור. אני חושבת שנכון לנו לקחת צעד אחורה. לנשום קצת. ואני נשבעת על נהר סטיקס, שאין לזה שום קשר לליאם."

"אני מסכים לתנאים." אמרתי, ופייפר התחילה ללכת לכיוון הביתנים. הצעדים שלה נעשו איטיים. 

"בעצם, ג'ייסון?" היא הסתובבה אליי בחזרה, "אולי... תן לי רק נשיקה אחת? לפרידה?" היא אמרה. זה הרגע ממנו חששתי. הרגע בו אצטרך לנשק את פייפר מקלין. הנהנתי, והתחרטתי על כך מיד. היא רצה לכיווני ולבסוף נעמדה מולי על קצות האצבעות שלה. התכופפתי (ג'ייסון הוא בחור גבוה), ולפני שהספקתי להכין את עצמי, פייפר הצמידה את השפתיים שלה לשלי. טעם מר עלה לי בפה, וצמרמורת עברה לי בכל הגוף. כל כך רציתי להתנתק. להיעלם, ולהשאיר את פייפר לנשק את האוויר. אבל בכל זאת, איזה כוח מעוות בתוכי, המשיך לנשק את פייפר. הנשיקה הכי מוזרה שהייתה לי. 

"את צודקת, אולי באמת כדאי שניקח הפסקה." אמרתי, וקיוויתי שהקול שלי לא רעד אחרי הנשיקה עם פייפר.

"השפתיים שלך... " היא אמרה, "הן היו חמות יותר מבדרך כלל." 

"אולי השתניתי."

"אולי אתה לא אותו הג'ייסון שהתאהבתי בו."

"התאהבת?" לקחו לי כמה רגעים להבין שאני זה ששאל את השאלה. ג'ייסון תמיד נראה מאוהב בפייפר לחלוטין, אבל לא ידעתי עד כמה עמוקים היו הרגשות של פייפר כלפיו. 

"כן, ג'ייסון... התאהבתי. ואולי אני כבר לא מאוהבת."

 "עכשיו אני בטוח שאת צודקת... אנחנו צריכים לקחת הפסקה."

"אז אולי תקשיב לי יותר? אולי תפסיק לנסות להיות צודק כל הזמן?"

"אולי... אולי אני אפסיק." אמרתי, ופייפר עזבה את שדות התות. נותרתי שם לבד, הטעם המר הנורא עוד בפה שלי. היה לו גם טעם לוואי. טעם של ניצחון. כי אולי פייפר וג'ייסון ייפרדו בעוד שבועיים. בעצם, פייפר וג'ייסון בוודאות ייפרדו בעוד שבועיים. ואולי זה אומר שהתוכנית של אפרודיטה הצליחה. אולי פייפר לא תצטרך לסבול יותר מידי. אולי ג'ייסון לא ייצטרך לסבול יותר מידי. ואולי, רק אולי, בעוד שבועיים, יקרה רצח במחנה... ואני אהרוג את ליאם בילי קינג.