נ.מ. ג'ייסון.

אף פעם לא הייתה לי התחושה שאני יכול לטבוע בדמעות של עצמי. אבל לכל דבר יש פעם ראשונה. ברגע שראיתי את המכתב ההוא, המסריח, המקולל, רצתי לביתן זאוס. לא היה לי אכפת ממי שיראה אותי, מפייפר, מכירון, מליאם ... לעזאזל עם ליאם. ראיתי בו, סוף סוף, את אותו היצור הנתעב שליאו ראה בו. את השטן עצמו. ואני האמנתי להצגה הזאת. ואני האמנתי לו. ראיתי אותו שם, בדימיון שלי, בטרטרוס הקטן שבראש שלי, את ליאם, הילד ההוא שהעזתי לחנוך, דוקר אותי - בחנית, כמובן, שוב ושוב. ראיתי את הדם שלי, שאפילו לא לכלך אותו, עם החיוך המלאכי הזה שלו.  החיוך הזה, של המלאך השומר שלי, ומלאך המוות שלי. הארוס שלי, והתנטוס שלי. הילד שנתתי לו הכל, רק כדי שיהיה לו טוב, והילד שיעשה הכל רק כדי להרוג אותי. רק כי הוא יכול. מלאך ושטן, בדמות אחת. הילד שרצח, הילד שיירש. הילד שטרק לי את הדלת בפנים, ונקש עליה שוב, בנקישה מתנצלת שכזו. ואני פתחתי אותה. אני. פתי שמאמין לכל דבר. אפילו למלאך שבשטן. 

כמעט וקמתי להתקלח שוב, בפעם החמישית באותו הערב - מהדמעות, מהנזלת, מהזיעה ומהטומאה. רציתי לקרצף מעליי, בספוג קשיח ושורט (עד שירד דם - כי מגיע לי שיכאב קצת) את כל האטומים שליאם אי פעם נגע בהם. כמעט וקמתי שוב, אבל שמעתי צעדים, של שני אנשים. וויל ואנבת'. הרגשתי יד על הגב שלי, יד שהייתה קטנה מכדי להיות גברית.

"אנבת'?" אמרתי בקול יציב. למדתי איך לייצב אותו, אז בלהקת הזאבים, אבל ככל הנראה, הכרית הספוגה בדמעות הסגירה אותי.

"ג'ייסון?" אנבת' שאלה בטון מרחם. שנאתי את העובדה שמרחמים עליי, ויותר מכך, את העובדה שהם צודקים. שאני זקוק לרחמים.

"אני לא מאמין... או שבעצם אני מאמין יותר מידי." לא טרחתי להסתיר את מה שאני מרגיש. הראש שלי היה מלא רק בתמונה ההיא של ליאם. של החנית. 

"זה בסדר להאמין בטוב שבאנשים," וויל אמר, "מותר לך. זה אפילו הכרחי. אבל ליאם... אתה צריך להאשים אותו. לא את עצמך. הוא היה עושה את זה גם אם לא היית מאמין לו."

"זה כאילו כל מה שהוא נגע בו מלוכלך או טמא. התקלחתי כבר ארבע פעמים. אני נתתי לו להיכנס ללב שלי, לביתן שלי, למסע החיפושים שלי, לקבוצת החברים שלי... והוא יהרוג אותי. פשוט ככה. כי הוא יכול... איך הוא יכול?" הסתובבתי אליהם, והקול שלי הפסיק להיות יציב כבר מזמן. 

"אני לא יודע איך הוא יכול, ג'ייסון. הוא שונה ממך. יש בו רוע."

"חשבתי שהרוע נעלם..."

"הרוע לעולם לא יעלם. הוא רק יקבר באחת הפינות החשוכות של טרטרוס, ויצא להילחם שוב. כמו נחש שקובר את עצמו באדמה, או מפלצת, או טיטאן." 

"את נשמעת כמו ניקו, אנבת'. לגבי הרע - אני חושב שיש בזה משהו מרגיע. אם הרע תמיד יתקיים, זה אומר שטוב יהיה חייב להתעורר ולהילחם בו. תמיד. הנצחיות של הרע מונעת את ההתנוונות של הטוב. חוץ מזה, בתור הסמכות הרפואית בחדר, אני קובע שאתה צריך אוויר. בואו, אנחנו יוצאים ליער." וויל אמר, ומשך אותי מהמיטה ביד אחת, ובשנייה משך את אנבת'. רצנו לכיוון היער. הצלחתי לקלוט בזווית העין את הביתן הראשי, בו עמדו אלה, לא הייתי בטוח איזו, ליאו, ליאם, כמה חצויים שהתאספו מסביבם וכירון. כירון בהה בי, ואני ניסיתי שלא להחזיר לו מבט. התביישתי. יותר מכל, התביישתי. ידעתי שעשיתי טעות. טעות כל כך נוראית, כל כך מרה - כזו שיכולה לעלות לי בחיי. ואולי, בשנייה ההיא, רציתי למות. כירון הינהן לכיוונה של אנבת'. 

"אתה יודע לאן אנחנו הולכים?" שאלתי.

"בוודאי. לחלק הכי מדהים ביער." וויל אמר והמשכנו לרוץ. אני הייתי, בדרך כלל, המהיר בקבוצה, אבל באותו היום נשרכתי אחרי וויל. לא נותרו בי כוחות להניע את הגוף שלי, ואני מניח שנראיתי כאילו עמדתי לאבד את ההכרה (לפחות הרגשתי ככה). וויל שם לב, והחליט לסחוב אותי במעין סחיבת פצוע. שפתיי התעקלו במשהו שדמה לחיוך, מן עווית לא רצונית - אבל לא היה בה כל אושר. למרות שהמחווה של וויל נועדה להיות מצחיקה, זה לא עצר אותי מלדמיין את אותה התמונה, עם החנית, ועם ליאם. מה שהצליח לעצור את הדמיון שלי מלהשתולל היה המקום אליו הגענו ביער. וויל עזב אותי, והתיישבתי מיד על סלע.

זה היה אולי החלק היפהפה ביותר של היער. העצים בו היו נמוכים, ועליהם נצבעו בגוונים שונים של כחול וסגול, כאילו הדריאדות צבעו את שיערן. על העצים היו תלויים פעמוני רוח עשויים קריסטלים צבעוניים (כנראה מתנה מהסאטירים לדריאדות). המראה היה עוצר נשימה, בעיקר יחד עם המוני הגחליליות, שהאירו את שמי הלילה. אורן של הגחליליות השתקף גם דרך פעמוני הרוח, שייצרו ביחד המוני נקודות אור צבעוניות. הרוח ניגנה בפעמונים, שהצליחו להישמע הרמוניים - למרות שהיו רבים. חלק מהגחליליות נחתו על העצים, מה שגרם להן להיראות כמו פירות או פרחים זוהרים.

נשמתי נשימה עמוקה. מרגיע לראות שגם בזמנים הקשים ביותר, הגחליליות ממשיכות להאיר. זה קצת מתריס מצידן - לזהור ככה, כשליאם יהרוג אותי בקרוב, כשאפרודיטה מאיימת על החיים שלי ושל כל החברים שלי, אם רק נחשוב לא להשתתף במשחק האהבה החולה שלה, כשפייפר לא יודעת דבר מכל אלה - אבל קשה כל כך לכעוס על יצורים מיוחדים ויפהפיים כל כך. אבל משהו בזה היה מרגיע. הנשימה העמוקה הצליחה לחלחל לכל חלקי הגוף שלי, כמו שמצפים מהן במדיטציות.  הנשימות שלי היו איטיות יותר, וכך גם פעימות ליבי. קמתי מהסלע, נשכבתי על הדשא ועצמתי את העיניים. למרבה ההפתעה, לא זלגו מהן דמעות. עוד פעם, העווית הלא רצונית ההיא קרתה. חייכתי. חיוך אמיתי כזה, שיש בו אושר. והחיוך הפך לצחוק, כשהאור שהפיצו יחד הגחליליות והקריסטלים השתקף על פניי. הרגשתי, באופן אירוני, חי.

"מה משמח אותך?" וויל שאל.

"אתה יודע מה? כבר לא אכפת לי מי יהרוג אותי, איך או מתי. לא אכפת לי למות. כל מה שאני יודע הוא שאני רוצה למות ככה. כשיש לי רוח בפנים, העיניים שלי עצומות, ואני יודע שברגע שאפקח אותן מחכה לי המקום הכי יפה שאי פעם ראיתי. מקום שקט. מקום רגוע. בלי מלחמות, בלי ויכוחים, בלי בגידות, בלי שנאה... חייב להיות כזה מקום. מקום בלי רומאים, בלי יוונים, בלי ילדי משק הבית הקיסרי... מקום שיש בו אנשים. רק אנשים."

״אני מבין, ג׳ייסון... גם אני רוצה מקום כזה.״ וויל אמר ונשכב לידי. גם אנבת' הצטרפה אלינו. הסתכלנו על השמיים, ועל האור היפהפה שיצרו הגחליליות. שכבנו שם, ונראה שאף אחד לא רצה להפר את השלמות שהייתה באותו הרגע - כולנו נשארנו בשקט. הקשבנו לפעמוני הרוח, ולשיר של הנימפות. הקשבנו לעצים, הקשבנו לאדמה, ונתנו לכל אלו לשטוף אותנו. כאילו היינו חלק מהם, ועכשיו הכל היה שלם. משהו בי נרגע. משהו בי השלים עם הרוע שעובר עליי - עם המוות. משהו בי פחד ממנו, חשש, אבל היה שלם בכל זאת. חי בכל זאת. נתתי לדמעה אחת, דמעה של אושר, על החיים שהיו לי - ועל שיהיו לי. אני מוכן. איליסיום - הנה אני בא.