נ.מ. ג'ייסון. 

Hall of fame עדיין התנגן לי בראש כשפרסי וליאו קראו לי. לא היה לי זמן לבכות או זמן להתאושש, אבל העדפתי שלא יהיה לי זמן. נמאס לי לבכות. נמאס לי שרואים אותי ככה. יש סיבה שאסור לפריאטור לבכות.

בדרך לביתן זאוס תהיתי אם אני באמת אגיע להיכל התהילה. אני טוב מספיק? אני גיבור? התשובה העגומה הופיעה במוח שלי. אני לא גיבור. גיבור לא בוכה. פריאטור לא בוכה. בטח שלא משיר מטופש. פריאטור מקריב את עצמו בלי לחשוב יותר מידי. גיבור מקריב את עצמו. בלי להתלונן. גיבור ייפרד מהחברה שלו אם זה מה שדרוש. גיבור לא יבכה על זה. גיבור לא יצא מהדמות. גיבור נשאר גיבור גם כשהמצלמות כבויות. פרסי הוא גיבור בעיני. אני לא. אני רק סמרטוט הרצפה של יופיטר. הילד הקטן של אבא. סופרמן בלונדיני. מציל אנשים כשיש מצלמות, כשהם רואים,  אבל מה קורה כשהן נכבות? כשהעיניים של כולם נעצמות? הוא בוכה לכרית שלו. נעלם בתוכה. רק שהכרית לא פה עכשיו.

"גרייס!" שמעתי את פרסי צועק, " אני מקווה מאוד שהדמעות האלו לא אמיתיות. לפחות התאמנת!"

"תסתום ג'קסון." ניקו הגיע משום מקום ואמר, "תן לו להוציא. הוא בכל זאת עומד למות."

"אחי, אני... אני מצטער." פרסי שינה מיד את הטון שלו ואמר בזמן שליאו הניח את היד שלו על הכתף שלי. מדהים שבן האדס הפצפון הזה מסובב את כולנו על אצבע אחת.

"תשמע, אני מבין כמה מגעילים האלים יכולים להיות. זה באמת לא הגיוני. אם אתה... אתה יודע, צריך הפסקה מכל זה רק תגיד."

"אני מבין אותך. לצפות ממישהו לתפקד על ערש דווי זה... זה מזעזע. בשם האלים, אם רק היית מכונה! אני הייתי מעביר את ההארד דיסק שלך לגוף אחר ו.. ומגבה את הזיכרונות בענן ו-" (הערת הכותבת: סליחה, אין לי מושג במכונות.)

"ליאו, אני לא על ערש דווי. הכל בסדר. אני אמשיך . פייפר צריכה אותי."

"אוי... היא צריכה קצת יותר מסתם אותך לפי הטקסט."

"מה?" 

"קראתי את התסריט. השלב הבא הוא לדבר עם פייפר על ילדים."

'פייפר תגלה על הנבואה בסופו של דבר, זה המניע של הדמות שלך. כרגע, אסור לך להראות אותו כי הנבואה כביכול נשמרת בסוד. אם מישהו ישאל עליה, הנבואה אומרת שאו אתה או פייפר תמותו'.

"היא ממש חשבה על הכל, לא?" פרסי אמר, "עכשיו רק צריך לעבוד על זה, תקרא מה שכתוב פה." הוא הושיט לי את הטקסט.

"פייפר, אני יודע שזה נשמע מטורף אבל אני רוצה להיות אבא." אמרתי בחוסר התלהבות.

"אממ, ג'ייסון, אני לא הבמאי כאן אבל... כאילו... לא נראה לי שככה זה אמור להיות." ליאו ניסה לרמוז לי לפני שפרסי חוזר למצב הבמאי המשוגע.

"אז מה אני כן אמור לעשות?"

"תחשוב על הסיטואציה! אתה בעצם מודיע לה שאתה אוהב אותה! שאתה רוצה שיהיה המשך למערכת היחסים בניכם!" 

"פייפר, אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל אני רוצה להיות אבא." אמרתי שוב.

"תנסה לחשוב שאני פייפר. תסתכל לי בעיניים הצבעוניות שלי-"

"יש לך עיניים חומות."

"תסתכל על השיער הארוך שלי –"

"ליאו, אתה בן."

"נו, אני מנסה לעזור! הייזל!" הוא צעק. הייזל הייתה במחנה כדי למצוא דברים לשפר במחנה יופיטר כמו שהצעתי לה. היא נכנסה.

"הייזל, רוצה אימון בערפול?" פרסי שאל.

"ג'ייסון! חשבתי שאתה בפנימייה! מה אתה עושה פה?"

"סיפור ארוך." אמרתי ופרסי הסביר לה.

"אז אתם בעצם רוצים שאני אסתיר את ג'ייסון מפייפר ואיראה כמוה? זה לא פשוט, אני עדיין לא ברמה הזאת."

"רק תנסי, טוב? בשבילי?" פרסי הסתכל אליה במבט מעורר רחמים.

"פרסי, אתה לא זה שעומד למות. אל תתחנן אליי. אני אנסה." היא עצמה את העיניים, ממש כמו בסרטים והתחילה לאט לאט להפוך לפייפר. היא רזתה וגבהה, השיער שלה הוחלק והעור שלה התבהר. כשהיא פקחה את העיניים, הן היו מלאות בצבעים.

"הייזל? זה מדהים!" ליאו התלהב.

"תודה!" הייזל אמרה, עדיין בקול שלה, "טוב, נו, אני פשוט אהיה יפה ואשתוק."

"תסתכל עלייה ג'ייסון. תסתכל על החברה שלך. כמה יפה היא לאור הירח." פרסי אמר והייזל עפעפה, זה הצליח להוציא ממני צחקוק קטן.

"קצת רצינות, גרייס! ו.... אקשן!"

"פייפר, אני יודע שזה נשמע מטורף, אבל אני רוצה להיות אבא."

"עם תשוקה, גרייס! ואלדס – תדגים לו!" ליאו התקדם לעברנו והתמתח.

"אקשן!" פרסי צעק ולגם מכוס קפה שלא היה לי מושג איך הגיעה לשם.

"פייפר, איזה קטע ש..שנפגשנו! אני רוצה לומר לך משהו." הוא החזיק בידיים של הייזל ולא הסתכל לה בעיניים, העמיד פנים שהוא לא מסוגל, "אל תתחרפני, זה בטח נשמע מטורף, אבל... אבל," הוא בלע רוק ועצם את העיניים, "אני רוצה להיות אבא."

"מושלם – ואלדס! לבסק, עכשיו השורה שלך!"

"ג'ייסון, אנחנו צעירים מידי! אני בקושי בת 17, אני רוצה עוד לחיות את החיים שלי - "

"פייפר, אני כל כך אוהב אותך... אני מפחד לאבד אותך בלי...בלי שום זכר שאי פעם התקיימנו." הייזל הייתה מבולבלת, וכך גם אני. השורה הזאת לא הייתה כתובה. פרסי הסתכל על ליאו כאילו הוא נחת מהירח.

"אבל למה שתאבד אותי? אני - " הייזל ניסתה להמשיך.

"ששש," ליאו הניח את האצבע שלו על השפתיים של הייזל, "את האדם היחיד שאני אי פעם אוהב, פייפר מקלין." הדבר הבא שהוא הניח על השפתיים של הייזל היה בלתי צפוי. הוא הניח את השפתיים שלו.

הוא נישק אותה. הייזל נראתה בשוק, אבל התחילה לנשק אותו בחזרה. ראיתי דמעה מהעין של ליאו, דמעה אחת, קטנה ומזוייפת זולגת לאט לאט לכיוון השפתיים של שניהם.