נ.מ. וויל.

עבר שבוע מאז יום ההולדת שלי, והשבוע הראשון בתור בן שש עשרה היה מושלם. נשארתי עם ניקו בבקתה, ולחלוק כל יום ורגע עם מישהו שאני כל כך אוהב מרגיש כמו הדבר הנכון לעשות. הדבר הנכון ביותר שעשיתי. הרגשתי שיש לי כל כך הרבה דברים להודות עליהם. כאילו כל נשימה שנשמתי היא של אוויר נקי לחלוטין. כאילו כל קרן שמש שנגעה בי היא אישור כלשהו מאבא שלי. כאילו אני נמצא במקום הנכון, בזמן הנכון. 

לעומת השבוע הראשון, השבוע השני היה... קודר. התיאור הכי קרוב למה שהרגשתי הוא כזה של סופה, כשהשמיים מלאים בעננים שחורים - ולא נראית אף תקווה באופק. הרגשתי כמו כלב בסופה הזאת, שלא משנה כמה ינסה לנער את פרוותו - הגשם ימשיך להרטיב אותה כך שתסתיר את עיניו, והעננים בשמיים יישארו שחורים. השבוע התחיל בדיוק באותו הלילה שבו הגעתי חזרה למחנה. ליאם היה באיזור בגלל עניין לא ברור עם חתולה, וביקש מאנבת', שאספה אותי ואת ניקו, שתאסוף גם אותו. 

"מה פיספסתי?" שאלתי אותו כשנכנס למכונית.

"זייפנו תאונה עם ג'ייסון, כך שפייפר תחשוב שליאו צריך להישאר במרפאה בביתן אפולו. זה יחסוך לג'ייסון המון מקרים לא נעימים. אני מצליח להתקרב אליה ולהרחיק אותה מג'ייסון. היא מתכננת להזמין את ג'ייסון לפרימיירה של אבא שלה, נדאג לזה שליאו ייסרב ואני אלך במקומו." 

"זה נהיה כל כך מבלבל."

"כן, גם אני לא בדיוק מצליח לעמוד בקצב. ליאו התחיל להתרגל לעניין - הוא אמר שזה היה החלום שלו, 'שיהיו לי שרירים בלי להתאמן'." הוא אמר וחיקה את קולו של ליאו באופן מדוייק בחלק האחרון של המשפט. 

"אתה מפחיד לפעמים, אתה יודע?"

"מה מפחיד בי?"

"אני לא יודע... הקעקועים? השרשראות? העובדה שעבדת עם אויב שלנו במשך המון זמן?" אמרתי. לא האמתי למה שיצא לי מהפה באותו הרגע, ואני חושב שגם ליאם לא. המילה עבדת - בלשון עבר, כלומר, היום הוא לא עובד. חלק בלב שלי, באותו הרגע, סמך על ליאם. חלק משוגע לחלוטין.  

"היי, אתה צריך להודות על הקעקועים האלה. מסתבר שפייפר אוהבת אותם."

"אתה רציני?"

"לחלוטין. אני מספר לה עליהם סיפורים... על מה שגרם לי לבחור בעיצוב לכל אחד מהם, על איך שציירתי אותם... לג'ייסון היה קעקוע אחד, ברור ונוקשה - הוא שיפריד את פייפר ממנו. לי יש סיפור, קעקוע שפותח שער אליי - והוא שיעזור לי להשיג אותה. החום שלי מול הקור של ג'ייסון." הוא אמר, והבנתי כמה מחושב הוא באמת. הוא פיתח תוכנית שלמה בראש שלו שתעזור לו לזכות בליבה של פייפר - ואפילו הקעקועים שלו הם חלק ממנה. 

"הסיפורים שאתה מספר לה... הם אמיתיים?"

"מעולם לא שיקרתי." 

"זה שקר."

"ספר לי על שקר אחד שסיפרתי."

"כשהגעת לפה, אמרת שברחת מהבית שלך ומפלצות רדפו אחרייך בדרך. אמרת ששמעת נבואה על האדמה שהתעוררה."

"באמת ברחתי מהבית שלי, מפלצות באמת רדפו אחרי - אך לא באותו היום שהגעתי למחנה. באמת שמעתי נבואה על כך שהאדמה התעוררה - את אותה הנבואה שאתם שמעתם." הוא הצליח להכעיס אותי עוד יותר, כי מבחינה טכנית - הוא צודק, אם הוא באמת ברח מהבית שלו ובאמת שמע את הנבואה. באופן מוזר - אמירת האמת, לפי מה שהוא אמר, היא שקר. 

"אתה יודע שלא לזה התכוונתי."

"האם אי פעם אמרתי לך מתי ברחתי מהבית?"

"לא." אמרתי לאחר מחשבה. זה זיעזע אותי. ליאם אמר את האמת, אמת מלאה, באופן מסויים ומעוות. 

"לגבי השאלה ששאלת על הקעקועים, כל הסיפורים הם אמיתיים. אני לא משקר לפייפר. זה הכרחי בכדי שתאהב אותי. אם אני אמור להיות הניגוד לג'ייסון, בעיניה, ג'ייסון משקר לה כרגע - על התוכנית שלנו, שהיא לא יודעת עליה כלום, כך שאני אמור להיות הקול שאומר את האמת." 

"אתה ממש סופיסט."  אמרתי. באחת השנים שלי במחנה, אני ועוד כמה בני אפולו החלטנו ללמוד פילוסופיה קלאסית ביחד. אבא שלי מאוד אהב את הפילוסופים ביוון העתיקה - והוריש את האהבה גם לבנים שלו. לפילוסופים הקלאסיים היה סוג של סכסוך מתמשך עם קבוצה בשם הסופיסטים. הפילוסופים מספרים על הסופיסטים שהם לא מאמינים בקיום של אמת אובייקטיבית - כלומר, לפי הסופיסטים, האמת תלויה רק באדם עצמו - ובמה שהוא מאמין שהאמת היא. לכן הם למדו ולימדו רטוריקה - אומנות השכנוע. הפילוסופים מספרים שהסופיסטים מלמדים שקרים, אבל משכנעים אנשים שהם אמיתיים, בעוד הם - הפילוסופים, מנסים להגיע לאמת. 

"מה יותר מוערך בעיניך, וויל - מילים או מעשים?"

"אני מניח שמעשים."

"ומה הפילוסופים עשו?"

"כתבו את המחשבות והשקפות העולם שלהם בספרים."

"למה הם עשו את זה לדעתך?"

"כדי להגיע לחקר האמת." עניתי, בניסיון להבין מה הוא מנסה לעשות. 

"ומה הסופיסטים עשו?"

"הציגו את העמדות שלהם באסיפת העם."

"למה הם עשו את זה?" 

"כדי לשכנע את העם בצדקתם ובמה שנכון לדעתם, כדי שיחוקקו חוקים שהם יהנו מהם."

"עולה בעיה מההגדרה שלך. מצד אחד, אתה מעריך יותר את המעשים מאת המילים. מצד שני, אתה מעריך את הפילוסופים יותר מהסופיסטים, למרות שלפי הגדרה נוספת שלך, הפילוסופים מייצגים מילים, והסופיסטים מייצגים מעשים."

"זה היה מעצבן במיוחד."

"זו הייתה שיטת האלנכוס של סוקרטס לשלילת הגדרות. סוקרטס הוא אחד מהפילוסופים שאתה כל כך מעריך. " הוא סיים את דבריו, וחיוך מרוצה הופיע על פניו. החלטתי לשתוק לשאר הנסיעה, בעיקר בגלל שאנבת' וליאם התחילו ויכוח שאני לא הצלחתי לעקוב אחריו על הלוגיקה בה ליאם השתמש. 

"דיברת על המעשים של הפילוסופים כאילו היו המהות שלהם, כאילו יש אידאה אחת לפילוסוף ואחת לסופיסט." אנבת' טענה.

"סוקרטס התבסס על האידאות, רק ניסיתי להדגים לוויל את מה שהוא עשה."

"אתם יכולים להפסיק? חלקנו רוצים לישון יותר מלמצוא את משמעות החיים." ניקו אמר. כולם השתתקו והוא הצליח להירדם מיד. גם ליאם עצם את העיניים, והגענו למחנה כשעה לאחר מכן. כשהגענו, ליאו חיכה לי בכניסה, עדיין בגופו של ג'ייסון, וביקש מאנבת' וממני לצאת מהמכונית. 

"איפה ליאם?"

"ישן."

"יש לילד הזה מזל גדול. אם הוא היה יוצא איתכם מהמכונית הייתי חונק אותו. הפעם באמת."

"מה קרה?" 

"בוא איתי. מהר." ליאו אמר ומשך לי את היד. אנבת׳, שהייתה סקרנית וערנית מניקו ומליאם, רצה אחרי. חוץ מהצעדים המהירים שלנו, נשמע רק קול הצרצרים. אף אחד לא נותר ער בכל המחנה. זו הייתה שעת לילה מאוחרת. לא ראיתי כלום, ואני מניח שגם ליאו - כי הוא לא טרח להדליק אש. למרות שליאו לא ראה דבר, נראה שהוא חדור מטרה. הוא ידע בדיוק לאן הוא רץ. אל ביתן אפולו. 

נכנסנו לביתן ופנינו למרפאה. כל המיטות היו מלאות בחצויים פצועים וישנים, חוץ ממיטה אחת - המיטה של ג'ייסון (או, לפי פייפר - המיטה של ליאו במרפאה). מנורת השידה שליד המיטה הייתה דלוקה. המיטה עצמה  הייתה מבולגנת, כאילו ננטשה באמצע אסון טבע. מה שהוסיף לאסון היה המכתב שהונח על השידה. אתם מכירים את התחושה הזאת, שאתם נפצעים, ומעריכים שהכאב לא יהיה נורא - אבל ביום למחרת אתם לא מסוגלים לקום מהמיטה? היום למחרת שלי הגיע כשהרמתי את המכתב. המכתב היה מודפס על דף בצבע צהוב שן-ארי, באותיות סגולות, והיה לו ניחוח מחליא של פרחים. אם לדבר בכנות - הריח עצמו היה נעים, אך תוכנו של המכתב הפך אותו למחליא. עצם המחשבה שבמכתב מלא ברוע כמו המכתב ההוא אפשר בכלל לחשוב על פרטים כמו ריח הגעילה אותי. 

קראתי את המכתב בשקט בפעם הראשונה, ובפעם השניה בקול רם. לא יכולתי להאמין למה שהיה כתוב על אותו הנייר המסריח, וחשוב מזה - לא יכולתי להסתיר את המידע בו מהאחים שלי, מהפצועים בביתן (שהתעוררו בתהליך) או מאנבת'. כשסיימתי להקריא את המכתב, רק זוג עיניים אחד בביתן נשאר יבש. חלק מיושבי הביתן התאבלו על ג'ייסון גרייס. על חוט החיים הקצר שנתנו לו האלות, ועל האכזריות בה יקטעו אותו. חלק מיושבי הביתן התאבלו על עצמם. על מה שילד אחד עשה שהרס להם את החיים. החלק האחרון בביתן התאבל על אותו הילד. על איך שילקח מהם מהר - בין אם ימות, ובין אם יגורש. אתם ודאי שואלים, למה לחשוש לחייו של הילד? התשובה היא פשוטה. זוג עיניים אחד נשאר יבש. זוג העיניים שנשאר יבש התמלא בכעס. זוג העיניים שנשאר יבש התמלא ברצון לנקמה. זוג העיניים שנשאר יבש היה זוג העיניים של ליאו ואלדס.