נ.מ. ליאו. 

כליאו ואלדס, אני יכול להגיד לכם באופן חד משמעי, שהתפקיד שנתנה לי אפרודיטה היה משעמם כל כך. להעמיד פנים שאני לא מכיר את ליאם באמת, ושאני חושב שהוא בחור די נחמד? נו, באמת. זה מה שאני עושה בכל יום. מזל שכרגע אני לא ליאו ואלדס, אלא ג׳ייסון גרייס, והתפקיד שלו הרבה יותר כיף. כן, שמעתם נכון. ההחלפה התבצעה בהצלחה. אני נמצא בתוך הגוף של ג׳ייסון גרייס, וג׳ייסון גרייס נמצא בתוך הגוף שלי, וזה מוזר בדיוק כמו שזה נשמע. מצד אחד, קצת חששתי לשחק את התפקיד של ג'ייסון. פייפר היא החברה הכי טובה שלי, ומפחיד להתעלל בה ככה. לפי התסריט של אפרודיטה, אני אמור לנשק אותה כמה פעמים. אני נגעל רק מהמחשבה על זה. אני אמור לצעוק עליה אפילו יותר פעמים ממה שאני אמור לנשק אותה. הבחירה הזאת של אפרודיטה קצת הפתיעה אותי, ועכשיו כשאני יודע שאני אמור להיות ג'ייסון, הבחירה הזאת בעיקר מדאיגה אותי.

 כדי להחליף בין הגוף שלי לגוף של ג'ייסון, הקטה, הייזל, ג'ייסון, ואני היינו צריכים לקיים טקס. כן, לדבר המזעזע הזה קוראים טקס. הטקס התחיל ברגע שפייפר עזבה. אני, ג׳ייסון והייזל שטנו ביחד בסירה לבקתה של וויל וניקו, והם עזבו אותה על גלשן.

״למה צריך טקס? אי אפשר פשוט... לנופף במטה קסם, או באצבעות - כמו שעשיתן עד עכשיו?״

״לא אם אתה רוצה שהאשליה תישמר להרבה זמן. אתם צריכים להפוך את האשלייה למן טבע שני.״

״נשמע... כיף. ״

״היי, זו יכולה להיות חוויה...״ ג׳ייסון אמר.

״ברור, כי אתה זוכה להיות אני. אני נאלץ להיות אתה.״ אמרתי. ג׳ייסון צחק, והבנתי שיכול מאוד להיות שזו הפעם האחרונה בה אני אשמע אותו צוחק. לא יכולתי לעצור את עצמי וחיבקתי אותו.

״אני אתגעגע אלייך, ליאו.״ הוא אמר וחיבק אותי בחזרה.

״גם אני אליך, ג׳ייסון.״ עניתי. זהו זה. זה סופו של ג׳ייסון גרייס. אני לא אזכה לראות אותו יותר, טוב, לפחות לא בגוף שלו, עד שהוא ימות מוות של גיבור. החיים שלו היו כל כך קצרים, ועם זאת, כל כך משמעותיים. כל רגע שהיה לי איתו, היה רגע שלם. מלא. כל רגע בלעדיו, מעתה והלאה, יהיה ריק. חסר תוכן.

ג׳ייסון גרייס עומד למות. המילים הדהדו במוחי. הוא לא גוסס, בריא לחלוטין, אבל ימיו ספורים - רק כי אלת גורל אחת בשמיים החליטה שהחוט שלו ארוך מספיק. חוט כל כך מפותל, שעבר דרך כל כך קשה, ונחתך בטרם עת. 

הגענו לבקתה, והקטה חיכתה לנו במרפסת. היא עטפה אותנו בשדה כוח גדול ושחור. נבהלתי. הפעם האחרונה בה הייתי בשדה כוח כמו זה... טוב, בואו רק נגיד שזה לא היה כיף. כולם מצפים ממני פשוט לשכוח את זה. לסלוח. אבל הצלקות על הגוף שלי מספרות סיפור אחר. סימני נשיכה מכוערים, שבכל פעם שאני נוגע בהם, הכאב חוזר. לא רק הכאב, גם הזכרונות. צחוק מלאכי מתגלגל, מחכה לנשיכה הבאה. פנים יפהפיות שמחייכות בכל פעם שראו אותי סובל. 

״הכל יהיה בסדר, בן הפייסטוס. אין לי כל כוונה להשתמש בפואנה קוליי נגדך.״

״תודה, האלה.״ אמרתי וקדתי.

״הסבר קצר על הטקס. הטקס הזה שונה מאשליות רגילות. מטרת הטקס היא קבלת האשליה כאמת שנייה. אני אשאל כל אחד מכם אם אתם מוכנים להתחיל בטקס, ואתם תענו ב׳מוכן, האלה׳. הייזל, השאלה אלייך תהיה קצת שונה, ואת תעני ׳אין לי התנגדות, האלה. הטקס יכול להמשיך כסדרו.׳ אחר כך, אני והייזל נחזיק ידיים עם ג׳ייסון וליאו, נסגור מעגל, וטקסט יופיע במרכז. מכיוון שהטקס הזה יוצר אמיתות שונות, יש סיכוי גדול שאני אתפצל גם לצורתי הרומית במהלכו. כדי שהפיצול לא יפריע לטקס, ליאו יקרא את הטקסט ביוונית, בעוד ג'ייסון יקרא אותו בלטינית. הכל ברור?"

"כן, האלה." ג'ייסון אמר, ויכולתי להישבע שראיתי דמעה נוצרת בזווית עינו.

״נתחיל. ג׳ייסון גרייס, בן יופיטר וברייל גרייס. אתה מוכן להתחיל את הטקס?״

״מוכן, האלה.״ ג׳ייסון אמר וקד קידה רשמית הרבה יותר משלי.

״מצויין. ליאו ואלדס, בן הפייסטוס ואספרנסה ואלדס. אתה מוכן להתחיל את הטקס?״

״מוכן, האלה.״ אמרתי וניסיתי לחקות את הקידה של ג׳ייסון.

״הייזל לבסק, המפקחת על הטקס. אין לך התנגדות?״

״אין לי התנגדות, האלה. הטקס יכול להמשיך כסדרו.״ הייזל קדה גם היא. הושטתי את ידי לג'ייסון. ג'ייסון החזיק את ידה של הייזל, ואני את של הקטה. הידיים שלה הרגישו מוזרות מאוד. כאילו אני מחזיק נוזל, ובכל רגע הוא עלול להישפך לי מהיד. הקטה התחילה להשתנות. הפנים שלה התחילו להתפצל לשתי פנים. הפנים היו זהות זו לזו - אבל שונות במובן מסויים. תווי פניה של הקטה הרומית היו חזקים יותר, מפוסלים בשיש, בעוד הפנים של הקטה היוונית היו כמעט נוזליות. הטקסט הופיע, בדיוק כמו שהקטה תיארה. אותיות היו תלויות באוויר, ורק חיכו שאחבר אותן למילים. בלי לתאם שום דבר מראש או להסתכל זה על זה, הקולות שלי ושל ג'ייסון נשמעו בחדר.  

"אני מקבל על עצמי את השינוי, השקר והעורמה. אני מוותר על האמת ומאמץ לי אמת חדשה. אני נותן לשקר, לסכנות שבו ולקללות שהאלים יטילו עליי בעבורו להשתלט על חיי. אני מודע להשלכות ולרוע שיווצר בנפשי. את כל אלו אני מקבל על עצמי. חיי יהפכו משחור ולבן לאפור, שאיני יכול לדעת בוודאות אם שקר הוא או אמת. חיי לא יהיו חיי יותר. אני מוותר על השליטה בי ובחיי, בתקווה שאלות הגורל הגדולות יהיו עימי." 

כמו בהסכמה, אולי בגלל כוח גדול שלא ראינו, ג'ייסון ואני עצמנו את העיניים. הרגשתי שאני מרחף בגובה כמה סנטימטרים מעל הרצפה. הרגשתי עקצוץ בכל הגוף. העקצוץ הפך לשורף ומעיק, והתחלתי להזיע כמו נער בגיל ההתבגרות אחרי שיעור ספורט. זיעה נטפה ממני במשך מה שהרגיש כמו נצח. פקחתי את העיניים שלי, כי דמעות התחילו לזרום מהן. הרגשתי מסוחרר.הכל הסתובב. התחלתי לבכות ולצחוק בלי שליטה, וכך גם ג'ייסון. הרגשתי כאילו אני עומד למות. נהיה לי חם - אבל לא חום של יום קיץ, חום של לבה. של אש. אני בן הפייסטוס, בשם האלים! אני אמור להיות חסין לאש. אני וג'ייסון החלטנו שלא נוכל להתמודד עם החום יותר, הורדנו את החולצות שלנו, והסכמנו הסכמה שבשתיקה שלא לדבר על זה יותר לעולם. 

כשהסתכלתי על החזה החשוף שלי, קרה דבר מוזר. שכבה חדשה של עור נוצרה על העור שלי, ונראתה כאילו היא צומחת או מתפשטת מהלב שלי לכל הגוף. השכבה החדשה לא דמתה לעור שלי בכלל. היא הייתה בהירה יותר. זה היה העור של ג'ייסון. אחרי בערך שתי דקות, כל הגוף שלי היה מכוסה בשכבת העור החדשה. שיערות בלונדיניות זעירות צמחו ממנו. בפעם השניה בטקס, הרגשתי שאני מרחף, אבל כשהסתכלתי למטה, הרגליים שלי היו נטועות באדמה. אלים, סוף סוף הגעתי לפרץ הגדילה שכולם דיברו עליו. הרגשתי שהשרירים שלי נעשים נוקשים יותר, והעמידה שלי נעשית זקופה יותר. מיששתי את הפנים שלי. העור שלי הרגיש חלק יותר מבדרך כלל. טוב, לא העור שלי - העור של ג'ייסון. סוף סוף הבנתי מה קרה. אני בגוף של ג'ייסון. וג'ייסון בגוף שלי. הטקס נגמר. הושלם. אני ג׳ייסון וג׳ייסון הוא אני. אלו המחשבות שגרמו לי, באותו הרגע, להקיא. כשסיימתי לעשות את מה שעשיתי, הרמתי את הראש וציפיתי לראות את ג׳ייסון, אבל לא ראיתי שום דבר. הורדתי את הראש, וראיתי... את עצמי. זה היה מדהים. מעוות, אבל מדהים. עוצר נשימה הוא הביטוי המדוייק ביותר. מצד אחד, יש משהו יפה ומפליא בדבר שאני רואה, ומצד שני, אני מרגיש שאני עומד למות רק מלהסתכל עליו.

״אתה...״ אמרתי.

״אני אתה.״

"ואני אתה."

"זה..."

"מזעזע. זה מה שזה." 

"אבל אין לנו ברירה." ג'ייסון אמר בהשלמה מדכאת.

"כשפטרוקלוס לבש את שיריונו של אכילס, הוא הרגיש בדיוק כך. המעשה שאתם עושים, גיבורים צעירים, הוא... לא פשוט. אך כדי לשמור על סדרו של העולם, עליכם לעשותו. הלוואי שיכולתי להקל עליכם יותר, אך לא זוהי דרכי, או דרכם של האלים. עליכם לבצע את המשימה שנגזרה עליכם... קשה ככל שתהיה."

"תודה, האלה. עשית ככל יכולתך." הייזל אמרה והקטה נעלמה. אני וג'ייסון רצנו לשירותים שבבקתה, ולא, זה לא היה כדי לבדוק לאן המים מהאסלה מגיעים. הסתכלנו במראה, וראינו את ההשתקפויות שלנו. אני ראיתי מולי את ההשתקפות של ג'ייסון, וג'ייסון ראה מולו את ההשתקפות שלי. 

"ליאו... אני לא מרגיש טוב."

"אתה מוזמן לעשות את מה שאתה צריך, אני לא אסתכל." אמרתי. אחרי בדיוק שבע שניות שמעתי את ג'ייסון מקיא. זה היה מזעזע, אבל זאת הייתה המציאות עכשיו, לצערינו. 

"ליאו, ג'ייסון," אנבת' ופרסי רצו לתוך הבקתה, "פייפר וליאם הגיעו." 

"קודם כל, זה ג'ייסון וליאו עכשיו." אמרתי מתוך גופו של ג'ייסון, בקול שעדיין היה שלי.

"אוי ואבוי..." פרסי אמר, "זה כל כך מעוות..."

"אני יודע."

"אמרת שליאם ופייפר הגיעו?" ג'ייסון, הצד ההיגיוני בשיחה שאל.

"כן."

"זה אומר ש..."

"כן, ג'ייסון," אמרתי, הפעם בקולו של ג'ייסון, "ההצגה מתחילה."