שלום לכם!  אתם נהנים מזה שאני מכירה לכם שירים ומקשרת אותם לפרק? יופי. שמחה לשמוע. הנה אלביס פרסלי. אם אתם שואלים את עצמכם "מי זה אלביס פרסלי?", קודם כל - אני מאוכזבת, ודבר שני - בבקשה תצאו מכאן, תחנכו את עצמכם ותחזרו. אם אתם יודעים מי הוא, יופי. תמשיכו כך. 

https://youtu.be/a0hX0x57Vq8

********************************************

נ.מ. וויל.

סוף סוף. קצת שקט. לפייפר וליאם יקח זמן להגיע, כך שעד הסצינה הבאה, יש לי קצת זמן לחגוג יום הולדת כמעט נורמלי. כן, אני יודע. מוזר לחלק את החיים שלי לסצינות והפסקות, אבל זו האמת. החיים שלי, של ג'ייסון, של ליאו, של אנבת', של ניקו, של הייזל ושל ליאם הופכים להצגה. אני הייתי מוכן לתפקיד חיי, שיתחיל בערך בעוד שעה. תפקיד האח האוהב. פייפר צריכה להיות מודעת לעובדה שליאם הוא חצוי, ומי מתאים יותר לבשר לה את הבשורה הזאת מאחיו? 

"יום הולדת שמח, וויל!" ניקו אמר והגיש לי עוגה בצורת שמש, זהה לקעקוע שלי, "אני הכנתי את העוגה, אבל הייזל עיצבה אותה. מגיעות לה כל המחמאות שבעולם, לפני כן העוגה הזאת הייתה גוש שחור." 

"העובדה שבכלל חשבת עליי והכנת לי את העוגה מרגשת אותי. תודה, סאנשיין."

"אני מסכים לך לקרוא לי ככה רק כי זה יום ההולדת שלך."

"אז אתה בוודאי תסכים לי לעשות גם את זה." אמרתי והנחתי כתר פרחים על ראשו של ניקו.

"לא, אני לא מסכים! תוריד את זה ממני!"

"אבל אתה נראה כל כך מקסים..."

"טוב, בסדר. תשאיר אותו שם. אבל שאף אחד לא יראה את זה.  אף פעם."

"לא יראה את מה?" ליאו ואלדס נכנס לבקתה שלנו.

"ניקו לא רוצה שתראה כמה מקסים הוא נראה." 

"ניקו, אתה נראה מצויין!" ליאו אמר וניסה להסתיר צחקוק. 

"בבקשה אל תספר על זה לאף אחד. יש לי מספיק צרות גם ככה."

"אתה מתכוון לזוג המאושר שכרגע בדרכים?"

"גם..."

"אני מסכים איתך לחלוטין. זה מעוות. שפייפר תבגוד בג'ייסון עם ליאם, רק כדי שיהיה לה יותר קל כשהוא ימות? מה עם ג'ייסון? אני לא חושב שזה בדיוק מקל עליו."

"אפרודיטה היא אלה אנוכית," אמרתי, "אני לא חושב שאכפת לה מג'ייסון או מפייפר. הדבר היחיד שמעסיק אותה הוא 'חיי אהבה מעניינים.'"

"טוב, אין מעניין יותר מהאח הדפוק שלך."

"תודה."

"ניקו, הראית לו כבר את המתנה?" ליאו שאל. 

"איזו מתנה?" שאלתי. ניקו הלך לאחד החדרים שבבקתה. לא ביקשתי מניקו שום דבר, והעדפתי שהוא לא יקנה לי כלום. אני לא רוצה להטריח אותו. מגיעה לניקו קצת מנוחה, אחרי כל מה שעבר,  ואם אני יכול להעניק לו את המנוחה הזאת, או להקל עליו, אני אשמח לעשות זאת. ניקו חזר לסלון עם נרתיק של גיטרה. טוב, לא סתם גיטרה.

"גבירותי ורבותי, היא הגיטרה הראשונה של אלביס פרסלי, היא נשמעת מצויין, והמחיר שלה יחסית סביר לגיטרת אספנים..."

"מרטין D-28 1955! ניקו, מה עשית? היא יכולה לעלות עשרת אלפים דולר!" אמרתי, ואולי נשמעתי מודאג מידי. דיברתי על הגיטרות של אלביס הרבה יותר מידי פעמים בנוכחותו של ניקו, ויכול להיות שהכנסתי לו לראש שאני רוצה אחת מהן, בעיקר את המרטין D-28 1955. אני חייב להתוודות - אני מעריץ ענקי של מוזיקה משנות החמישים והשישים - פרנק סינטרה, ארית'ה פרנקלין, הביטלס, אלטון ג'ון, אבל ככל הנראה דיברתי הכי הרבה על אלביס פרסלי. משהו בשירי האהבה של פעם היה כל כך תמים. הם דיברו על אהבה אמיתית - כנה,  טהורה. כמו מה שהרגשתי שיש לי עם ניקו.

"אמרת שהמחיר שלה יחסית סביר." ליאו לחש לניקו.

"כל ביתן אפולו עזרו עם הכסף, אל תדאג. ליאו?"

"כן, סאנשיין?" ליאו עפעף בריסיו וחיקה אותי בדיוק מטריד.

"קודם כל, תפסיק עם זה. דבר שני... תוכל לתת לי ולוויל קצת זמן לבד?"

"בוודאי." הוא אמר ויצא מהבקתה.

"לפני שאתה פותח את הנרתיק... תסתכל בכיס שלו." ניקו אמר. פתחתי את הכיס של הנרתיק, ובתוכו מצאתי תמונה ממוסגרת. התמונה לא הייתה בדיוק תמונה, אלא ציור שלי ושל ניקו, ובנוסף - המילים והאקורדים של השיר "I'm counting on you" (של אלביס פרסלי - אבל אני חושב שהצלחתם להבין את זה מההקשר), אחד השירים האהובים עליי, כתובים בכתב היד של ניקו.

"זה... זה מושלם, ניקו. מי צייר את זה?" 

"אתה באמת רוצה לדעת?"

"כן, אני מניח."

"ליאם. קראת את הפתק?" ניקו שאל.  בכלל לא שמתי לב לפתק הקטן בקצה המסגרת. 'אני סומך עלייך, וויל. משחר כל יום. שתמיד תדריך אותי לעשות את הדבר הנכון, בדרכך האדיבה והאוהבת. אם תדע כמה עמוק אני מרגיש את כל מה שאתה עושה, רק אז תדע עד כמה אני סומך עליך לגמרי. המילים האלו יפהפיות. צדקת, אלביס באמת זמר טוב. כשאני שומע את השיר הזה, אני תמיד חושב עליך. לא רק בגלל שאתה זה שהכרחת אותי להקשיב לו, אלא בגלל שאני סומך עליך, וויל. כמו בשיר. אתה הוצאת אותי ממצבים קשים, והראית לי את האור - תרתי משמע. תודה לך על שנתת לי הזדמנות לסמוך עלייך.' כשסיימתי לקרוא את הפתק, חיבקתי את ניקו מיד. 

"אני סומך עלייך, ניקו. מהשעות החשוכות ביותר כל לילה. שתמיד תדריך אותי לעשות את הדבר הנכון, בדרכך הזועפת והחמודה. אם תדע כמה עמוק אני מרגיש את כל מה שאתה עושה, רק אז תדע כמה אני סומך עלייך לגמרי." 

"אתה רוצה לנגן?" ניקו שאל והושיט לי את הגיטרה. 

"רק אם אתה תשיר." 

"בסדר... רק כי זה יום ההולדת שלך." הוא אמר בכניעה. הוצאתי את הגיטרה מהנרתיק. היא הייתה יפהפיה. לגיטרות ישנות יותר יש תחושה אחרת, מן הילה קדושה מסביבן, ולדעת שלא אחר מאלביס פרסלי ניגן באותה הגיטרה שאני מחזיק רק מוסיף לתחושה הזאת. ניקו התחיל לזמזם את השיר, ואני ניגנתי את האקורד הראשון. הקול של ניקו היה שונה מאוד מהקול של אלביס פרסלי, שאותו אני רגיל לשמוע בשיר הזה. הקול של אלביס צלול, עמוק ועשיר, והקול של ניקו צרוד ושקט.  הצטרפתי אליו ושרתי את ההרמוניה, ומשהו בשירה הזאת הרגיש נכון. למרות כל השוני בנינו, למרות שאנחנו נמצאים בבקתה על הים, למרות שביום ההולדת שלי, אני צריך להיות שחקן בהצגה אחת גדולה - עם קהל של בחורה אחת, הכל, אפילו אם רק לשנייה הרגיש במקום הנכון.