נ.מ. וויל.

אתם כנראה עדיין תוהים למה היום החמישי בוולמארט הוא היום המאושר בחיי. סיפרתי לכם שהוא היה יום ההולדת ה16 שלי, אבל לא סיפרתי על החגיגות עצמן. כשחזרתי למיטה, רק כדי לחשוב, הרגשתי יד קרה מסיטה את השיער מהעיניים שלי. פקחתי את העיניים וגיליתי את ניקו רוכן מעליי. 

"יום הולדת שמח, בלונדי." הוא לחש לי.

"אני יכול לחשוב על כמה שמות חיבה נחמדים יותר, למשל-" הוא הניח את האצבע שלו על השפתיים שלי.

"אין זמן. אנחנו צריכים להספיק לזריחה."

"מ-מה? זריחה?"

"כן, סאנשיין שלך לוקח אותך למונוטוק. הוא תכנן את זה כל הלילה, ובעצם בכל לילה שהיינו פה. בקטע של השינה אתה בדיוק כמו אבא שלך, אתה כמו מת ברגע שהשמש שוקעת. " ליאו אמר, חצי ישן.

"ליאו... אם אתה כבר ער..." ניקו אמר, כאילו במשך המון זמן ניסה לשכנע את ליאו לעשות משהו.

"לא. ממש ממש לא. אני לא הנהג התורן שלכם רק בגלל שאין לשניכם רישיון, קטינים חצופים שכמותכם."

"בבקשה... אין לנו ברירה אחרת."

"טוב, אם אתה מתעקש. הבאתי לכאן את המיני - ואן של ביתן הפייסטוס עם התא הנפרד לנהג, כך שתוכלו לעשות מה שתרצו במושב האחורי," הוא אמר וסובב את המפתחות של הרכב על האצבע שלו, "אבל בבקשה אל... בדיוק החלפתי את הריפוד." ליאו אמר, וראיתי שהוא הצליח להוציא מניקו ציחקוק קטן. ציחקוק מניקו יכול לסמל אחד משני דברים. הראשון: סוף העולם מתקרב, והשני: היום עומד להיות יום מדהים.

נכנסנו למיני ואן, אני וניקו מאחור וליאו מקדימה. הריפוד באמת נראה חדש. בנוסף לכך, מסיבה לא ברורה לאף אחד, היה שם יוקלילי. הרמתי את היוקלילי והתחללתי לכוון אותו. ממש בן אפולו למופת.

"אתה לא צריך את המכשיר הקטן כדי לכוון אותו?" ניקו שאל.

"אפשר לכוון גם לפי שמיעה. אולי זה לא הכי מדוייק, אבל בסופו של דבר, מוזיקה מבוססת על שמיעה, כך שכל עוד היוקלילי נשמע טוב, אתה לא תתלונן."

"אני אף פעם לא אתלונן... אני חושב שלא משנה מה תנגן, זה יהיה יפה."

"באמת?"

"טוב, זה בכל זאת אתה." הוא הסמיק.

"אתה כל כך חמוד!"

"אני לא חמוד!"

"תפסיק עם זה."

"אוקיי, אם תראה לי מה אתה מחביא מאחורי הגב שלך." אמרתי והצבעתי על יד ימין שלו, ששמתי לב שהוא ניסה להסתיר.

"אממ.... זה בשבילך," הוא אמר והושיט לי ורד לבן, "סליחה, אני ממש גרוע בדברים האלה..." 

"לא, אתה לא. אני חושב שזה מאוד יפה."

"יום הולדת שמח, וויל." הוא אמר והניח את הראש שלו על הכתף שלי.

"תודה, ניק-" התחלתי להגיד, אבל לפני שהספקתי להשלים את המשפט, ניקו נרדם לי על הכתף. המסכן כנראה בקושי ישן. אתם מכירים את ההרגשה הזאת, שאתם מסתכלים על השקיעה, או על היום, או על בן האדם האהוב עליכם רדום לכם על הכתף, ומרגישים שלמים? כאילו זאת הגירסא הטובה ביותר שלכם? אז ככה הרגשתי באותו הרגע, עם ניקו על הכתף שלי. שלם. כאילו עד כה הייתי חצי עיוור, או נשמתי רק מנחיר אחד, ואז בא בן האדס הפיצפון הזה, אהבה מכיוון כל כך לא צפוי, וסתם לי את כל הסדקים שבכלל לא ידעתי שיש בי. הנחתי את הראש שלו על הרגליים שלי וסידרתי אותו כך שיישכב בנוחות. את הורד הלבן שהוא נתן לי, שמתי לו בשיער, והוא נראה כל כך יפהפה. כמו מלאך, חלום שמוסגר בתמונה, או משב רוח. ליטפתי את האף שלו בעדינות. 

"...Buonanotte, angelo mio"

בהמשך הנסיעה, שלקחה בערך שעתיים - הכביש היה די ריק בגלל השעה המוקדמת, המשכתי לנגן ביוקלילי וניסיתי לא להזיז את ניקו. בגלל שהוא ישן ולא יכל לשמוע, בחרתי לשיר לו את כל שירי האהבה הקיטשיים שהוא טוען שהוא שונא, ולמרות שהיוקלילי נמצא קרוב מאוד לאוזן שלו, הוא המשיך לישון כמו תינוק עד סוף הנסיעה.

"הגענו." הערתי אותו בנשיקה על האף.

"בוא, אין לנו הרבה זמן." הוא אמר וממש גרר אותי החוצה.

"להתראות, ליאו... אתה נהג נהדר, ליאו..." ליאו רטן, אבל אנחנו כבר היינו רחוקים מכדי לשמוע. רצנו על החול, אני בכפכפים וניקו, משום מה, במגפיים. כשהגענו קרוב מספיק לים, להפתעתי, ניקו התחיל ללכת על המים.

"מ-מה?" מילמלתי, אבל המבט של ניקו לא היה מופנה אליי, אלא מעבר לי. ניסיתי להבין על מה ניקו הסתכל, אבל כל מה שראיתי היו שני אנשים. הראשונה -תינוקת, בעלת שיער כהה עם פסים כסופים ועיניים בהירות גדולות, ונער, בערך בן 17, בעל שיער שחור, משקפי שמש, וגוף של אל יווני. הוא היה מוכר לי, וכשהוא הוריד את משקפי השמש שלו, חשף עיניים בצבע ירוק - ים וקרץ, הבנתי שזה היה לא אחר מאשר פרסי ג'קסון, והתינוקת הייתה אחותו - אסטל בלופיס. 

"אתה מוכן?" ניקו הושיט לי יד, עדיין עומד על המים.

"נולדתי מוכן." לקחתי את היד שלו, וביחד המשכנו ללכת עד שהגענו למן בקתה. כן, קראתם נכון - בקתה באמצע הים. המרפסת של הבקתה כללה רצפת עץ, סככה, כמה גלשנים ופינת ישיבה. בתוך הבקתה עצמה, למרות שהייתה קטנה, היו בערך כל הדברים שיכולתם לדמיין בבית רגיל. מיטות אפיריון חלומיות,  מטבח, סלון ואפילו שירותים (שעלו לי כמה תהיות לאן המים מהם מגיעים אחרי שמורידים אותם, בהתחשב בעובדה שאנחנו באמצע הים). 

"ניקו... זה מושלם." 

"שום דבר לא מושלם. המים מהשירותים הולכים ל-" הוא אמר, והצמדתי לו אצבע לשפתיים.

"אל תספר לי, אני ממש לא רוצה לדעת. חוץ מזה, כן יש דבר אחד מושלם בעולם."

"מה?"

"אתה." אמרתי, והרגשתי כאילו הזמן והחלל כולם נעצרים לבקשתי. כאילו נוצרה בועת אוויר רק שלנו -  שלי ושל ניקו. הזריחה עלתה בשמיים, מבקשת תשומת לב, כי אם לא נסתכל עכשיו, אם לא נזדרז, כל היופי שבה יעלם, אבל תשמעו - כשאתה הבן של אפולו, אין שום סיבה למהר. ואם יורשה לי לומר, זו הייתה הנשיקה הכמעט-תת-מימית הגדולה ביותר בכל הזמנים.