לבורים מבניכם, הנה הסצינה ממלך האריות 3/1.5 שעליה אני אדבר בפרק (הסצינה עצמה מתחילה בערך ב00:23):

https://youtu.be/7wk8ez3sXAc

חוץ מזה, אזהרת טריגר: אובדנות.

**********************************

נ.מ. וויל.

למרות ההתחלה המזעזעת שלו, היום החמישי ביער המכונה וולמארט היה ותמיד יהיה היום המאושר בחיי. הוא היה גם היום הולדת שלי, אבל לפני כל החגיגות, כמובן שאלות הגורל החליטו לדכא אותי. התעוררתי בשעה שלוש וארבעים ושתיים דקות בדיוק לקול הצרחה היפהפיה של ליאם. הבטחתי לעצמי שאני לא אקום מהמיטה שלי (כן, הייתה לי מיטה באוהל. הקטה סיפקה לנו אוהלים כמו באליפות העולם בקווידיץ', עם שירותים, מטבח, מקלחת ומיטה), לא אבדוק איזה שקר או סיוט הוא המציא הפעם - כי באמת שאין לי את הכוחות להתמודד איתו כרגע, ואחזור לישון. 

ברוב המקרים, הסיוטים של ליאם בכלל לא היו אמיתיים. בזכות ניקו (וגם קצת בזכות עצמי), אני מכיר סיוטי חצויים מקרוב. המסכן חולם על טרטרוס בכל לילה, התת מודע שלו לא מסוגל להרפות. אומנם הסיוט שלו נגמר כשהוא מתעורר, אבל שלי רק מתחיל. הוא מתעורר בצעקה, רועד וממלמל באיטלקית. 

"...Voglio morire, Will...Voglio morire". המשפט החוזר בכל לילה. המשפט שבגללו אני שונא את העובדה שאני מבין איטלקית. המשפט שניקו מילמל היה "אני רוצה למות, וויל... אני רוצה למות...". המשפט הזה,  למרות שחזר על עצמו שוב ושוב, שובר אותי בכל פעם מחדש. ניקו, האדם שאני הכי אוהב בכל העולם, מוכן לעזוב את העולם לתמיד. מוכן... למות.

העיניים שלו היו מלאות כל כך הרבה צער וכאב, מראות כל כך קשים, אבל המבט שלו היה חלול וקפוא. דמעות מכוערות השחיתו את פני הילד היפהפיות שלו, ואני עמדתי שם, והבנתי שאף פעם לא אוכל לאטום את הפצע. לא לגמרי. לא לתמיד. ניסיתי את הכי טוב שלי. שרתי שירי ריפוי. שרתי באיטלקית. הדלקתי נר. חיבקתי אותו ואמרתי לו שאני כאן. נתתי לו להתייפח לתוך החולצה שלי, ונשארתי איתו עד שנרדם.

ההבטחה שהבטחתי לעצמי לא לקום החזיקה בערך עשר דקות. הבנתי שאני לא אירדם שוב. אם אתם מכירים את הסצינה במלך האריות 3 (או מלך האריות 1.5) שבה סימבה הקטן מעיר את טימון בערך מיליון פעמים בלילה, אתם יודעים בערך איך אני מרגיש כלפי ליאם - כמו הורה שלא ביקש להיות הורה. הוא התעורר עם סיוטים מידי לילה, ואני, בתור בן אפולו בעל אוזניים רגישות, הייתי הראשון להיפגע. אחי היקר, אני מבין שהיו לך חיים טראומטיים וקשים, אבל ברצינות, תן לי לישון. 

קמתי והלכתי ישירות למקלחת, המתולתלים מבניכם בוודאי יודעים למה. השיער שלי נראה כאילו ציפורים החליטו לבנות קן על הראש שלי, על הקן עברה סופת הוריקן, והציפורים עשו בו את הצרכים שלהן. אני לא מגזים. ניסיתי לסדר אותו עם קצת מים (ללא הצלחה), ציחצחתי שיניים ויצאתי אל היער. ליאם ישב על סלע ורעד. כשהתקרבתי אליו, ראיתי את אותו המבט החצי מת שהיה בעיניו של ניקו. הוא בכה דמעות מכוערות, ואלו היו הדמעות שגרמו לי, אולי בפעם הראשונה, להאמין לו. לא דמעות איטיות המדגישות את היופי המלאכי שלו, הדמעות האלו כיערו אותו ועיוותו את הפנים שלו. כמו ניקו, גם ליאם היה דובר איטלקית במקור, והמילמולים שלו היו "portami con te, mamma...". "קחי אותי איתך, אמא." 

לא נראה שהוא היה מסוגל לדבר, אז עשיתי את הדבר ההיגיוני היחיד שיכולתי לעשות בסיטואציה הזאת והתחלתי לשיר שיר ריפוי. הרעידות שלו האטו והנשימות שלו העמיקו. הוא ניגב את הדמעות שלו והתחיל להירגע.

"אתה רוצה לספר לי מה קרה?" שאלתי וליאם הניד בראשו לשלילה. הנחתי את היד שלי על הגב שלו. במין רבע - חיבוק, "מה שזה לא היה, אני מצטער שהיית צריך לחוות את זה." 

"ב-בבקשה..." הוא אמר, ובפעם הראשונה, הרגשתי שהקול שלו רעד ונשבר באמת, "בבקשה א-אל תספר לאף אחד." הוא משך באפו. בדיוק כשחשבתי שהוא כבר לא יכול להפתיע אותי. לא לספר? סיוט כזה יכול לגרום לרחמים של כולם, אפילו ליאו, להתעורר. אולי, לפחות הפעם, לפחות עכשיו, אין לו שום אינטרס. אולי הפחד בעיניו אמיתי. אולי הוא באמת מסוגל להרגיש.

"אני לא אספר."

"מבטיח?" 

"מבטיח... אחי." אמרתי, והמילה המקוללת, שנמנעתי מלהגיד במשך כל כך הרבה זמן, הרגישה לי כמעט טבעית.