אוקיי, אזהרה.

זה פרק ארוך. 

כאילו... ממש ארוך. 

לקח לי המווווןןןן זמן לכתוב אותו.

חוץ מזה, מצאתי שיר שממש מתאים לפרק הזה תוך כדי שכתבתי אותו. (הקשבתי לו במקרה והוא ממש התאים).

אוקיי הנה הוא.

https://youtu.be/CD_tD26E7k0

**********************************************************

נ.מ. ליאו

היום, לפני חמישה חודשים, אני וקליפסו נפגשנו בפעם הראשונה, אבל במקום לחגוג איתה את האירוע, ישנתי באוהל שהפך לדי מסריח (מסתבר שאחת התכונות הבולטות של בני אפולו - אל השמש, היא הזעת יתר. כן, וויל, אני מדבר עליך.), כשבאוהל שלידי נמצא הקוף הבלונדיני המכנה את עצמו ליאם, שאיתו קליפסו בגדה בי. 

אם אגיד את האמת, ליאם הוא לא קוף. הנה, אמרתי את זה. הוא מתוחכם, ויודע בדיוק איך לפרוט על מיתרי הרגש של כל אחד ואחד מאיתנו. אני חייב להודות שגם אני מתחיל להאמין בטוב שבו. אולי עמוק מתחת לקעקועים והפירסינגים, מתחת לערפל השחור והריח המסריח שמשאירות הסיגריות שלו (ג'ייסון מרשה לו לעשן סיגריה אחת ביום), מסתתר גרעין קטן של אמת בתוך הלב השחור והמצומק שלו. 

אז למה, אם כך, אני עדיין לא סומך עליו? למה אני לא מנסה לחשוף את הטוב שבו, כמו ג'ייסון? קודם כל, אני לא ג'ייסון. ג'ייסון מאמין שכל מה שליאם אומר הוא אמת חקוקה בסלע, וגם אם מדובר בשקר, ג'ייסון בוחר לחשוב שיש סיבה עמוקה, מן חוט ששולט בבובה שנקראת ליאם - והחוט הזה הוא לא נירון, אלא... אני לא יודע. העבר שלו. הטראומה שלו. כל שקר אחר שהוא יכול להמציא בקלות,  בלי ששריר בפנים שלו יזוז - אלא אם כן הוא יפקוד עליו לזוז, להפוך להבעה מלאת צער וכאב עמוק, או שמחה, או געגוע, או כל רגש אחר בעצם. הוא שקרן מקצועי, אבל ג'ייסון מאמין שיש לו סיבה, ואני מאמין שהיא לא מספיק טובה. לא משנה כמה קשה העבר שלך, הוא לא נותן לך את הזכות להיות בן אדם רע. מדברים על החמור, או הקוף,  הוא בדיוק יצא מאחת הגומחות של היער, עם טלפון ביד שלו.

"אני מתגעגע אלייך ..." הוא אמר בקול ילדותי, "אני תיכף מסיים את המסע... רק עוד ארבעה ימים." 

"זו קליפסו?" שאלתי אותו והוא הינהן. התאפקתי לא למסור לה אף אחד מהאיחולים שעלו במוחי. ליאם סיים את השיחה.

"היי, קרה משהו?" 

"לא קרה כלום, למה אתה שואל?"

"אתה נראה עצבני."

"סתם, משהו שקרה לפני חמישה חודשים."

"מה קרה לפני חמישה... אוי, ליאו... " הוא הבין.

"תיפרד ממנה."

"מה?"

"מה ששמעת. תיפרד ממנה." אמרתי. לא הייתי מסוגל יותר לשמור את המחשבות והרגשות שלי בפנים. אני הרי לא שקרן מקצועי.

 לא ציפיתי לחזור לקליפסו. בכלל לא רציתי לחזור לקליפסו, אבל הידיעה שאיבדתי אותה לליאם, ושהיא לא בודדה כמוני אוכלת אותי מבפנים. אני לא מסוגל לראות את החיוך הזחוח שלו בכל פעם שהוא מנשק אותה, או אומר לה כמה שהיא יפה, ומשחק לה בשיער... זה אמור להיות אני! אני אמור להיות איתה! 

"יש לי רעיון טוב יותר." הוא אמר, ואותו החיוך הזחוח עלה לו על הפנים.

"אני מפחד לשאול, אבל מה הרעיון שלך?"

"אני אפרד ממנה... ואתה תנקום בה." 

"תמשיך." אמרתי, וכנראה שהחיוך הספק-זחוח-ספק-מרושע דבק גם בי. הקשבתי לתוכנית שלו כאילו גילתה לי את משמעות החיים, ובאיזשהו מקום, היא כן. משהו בה, למרות שהייתה שטנית, ולמרות שהליאו המלאכי הקטן שבתוכי אמר לי שממש לא כדאי לנקום באף אחד - בטח שלא בדרך הזאת, החזיר לי את הרצון לחיות. 

אחרי כמה שעות, הפנים, הידיים והרגליים של ליאם היו חבולות ומדממות, והחולצה שלו הייתה ספוגה בדם. או לפחות נראתה כך. זכיתי בפעם המי - יודע - כמה ליצור חבלות ממיץ פטל, איפור ואבק, אבל הפעם - על אחד האנשים השנואים עליי. לא אשקר לכם,  נהניתי מכל רגע. 

"צריך סיפור מאחורי כל זה." ליאם אמר, בוחן את החבלות שלו במצלמת הטלפון.

"ליאם? מה קרה לך?!" וויל שאל בכעס. 

"לא קרה לו כלום, זה מיץ פטל. אנחנו רק צריכים שתגיד לנו כמו מה זה נראה." אמרתי. וויל התקרב אליי.

"מה?"  הוא לחש לי, "אנחנו כבר לא בתוכנית עושים-כאילו-אנחנו-מאמינים-לליאם-כדי-שהוא-יעזוב-אותנו-בשקט?"

"כן, אבל עכשיו תוכננה תוכנית ליאם-ואני-ממררים-לקליפסו-את-החיים."

"אוקיי, אתה בטוח שאתה יכול לסמוך עליו?"

"ממש לא." 

"אז למה אתם משתפים פעולה?" וויל שאל. נשכתי את השפה שלי. אני לא יכול לספר לו. אסור שהוא ידע איך אני מרגיש.

"סתם... רק כדי להראות לו שאני סומך עליו."

"אתה מזכיר לי את ניקו."

"איך בדיוק?"

"זה הפרצוף שהוא עושה כשהוא לא מספר לי משהו."

"לניקו יש תמיד את אותו הפרצוף: אדיש ומדוכא."

"קודם כל, שלא תעז לדבר ככה על החבר שלי. דבר שני, אתה יכול לסמוך עליי." 

"טוב...אני עדיין אוהב את קליפסו," אמרתי, "למען האמת, אני אוהב אותה יותר מאי פעם... אני מתגעגע אליה..."

"ליאו... כשאנשים עוזבים אותנו, אנחנו נוטים לזכור להם רק את הטוב, ובמקרה שלך אין הרבה כזה. קליפסו בגדה בך עם ליאם. אין לה שום זכות לאהבה שלך, ו... אני לא מאמין שאני אומר את זה, מגיעה לה הנקמה שאתם מתכננים."

"אתה חושב?"

"כן... היא התייחסה אליך לא יפה,  ומגיע לה לחשוב קצת על מה שהיא עשתה."

"ת-תודה, וויל."

"בכיף," הוא חזר לדבר בקול, "אלו נראות כמו חבלות של ספאתה רומית. תמציא איזשהו שקר על משק הבית הקיסרי, היא תאכל את זה." וויל אמר וליאם הינהן בעצב.

"היי, אם קשה לך עם משק הבית הקי-"

"לא, זה בסדר. אני... אני אמציא משהו." הוא אמר והלך לעבוד על התסריט ההזוי באוהל שלו.

"על מה מתערבים שהוא ייבכה הלילה?" וויל שאל ואני הנהנתי בהסכמה. 

"אני חייב להודות, יש לילד כישרון." אמרתי, וסוף סוף הכישרון הזה יכל להועיל לי. הנקמה עומדת להתחיל. 

-כעבור כמה שעות-

"אתה מוכן?" ליאם שאל אותי כשחניתי ליד מחנה החצויים.

"כן." 

"אתה יכול לראות את התגובה שלה מהטלפון שלך - יש עליי מצלמה נסתרת. היא כנראה תתקשר אליך, אז תהיה מוכן לענות, ותזכור שאתה עדיין בוולמארט. אין שם רעשים של מזגן או מנוע, אז תכבה את המכונית. שאלות?"

"אתה מוכן לתפקיד חייך?"

"כן." הוא אמר וחיוך ערמומי עלה לו על הפנים. צפיתי בו יוצא מהמכונית. שניה לפני שהוא ממש עזב אותי לבד, הוא הסתכל אליי. "ליאו... תודה שאתה סומך עליי. אני... יודע שיצרתי רושם ראשוני מזעזע, ואני ממש לא מצפה ממך לסלוח לי... אבל באמת השתניתי. אני מבטיח. אתה מוזמן לבדוק אותי במכונת אמת. תאמין במה שתרצה, אבל ג'ייסון שינה אותי. יש לחיים שלי סוף סוף משמעות - מעבר לסיגרייה הבאה. בבקשה... תנסה להבין אותי. גם אם לא תצליח, לפחות תדע שניסית."

"אני מנסה כל יום, ליאם. אתה לא צריך להתנצל על כל מה שעשית. כולנו עושים טעויות. הכל בסדר."

"אפילו ג'ייסון?" 

"אפילו ג'ייסון. אתה יודע כמה פעמים הוא התעלף על ארגו 2? זה היה כמעט מביך..." אמרתי ונתתי לזכרונות לפלוש לי למוח. זכרונות מהתקופה שלפני קליפסו, לפני ליאם... תקופה טובה יותר. כשהיינו רק אני, פייפר, ג'ייסון ובעיות הזיכרון שלו. רק אנחנו נגד העולם. חבל שלא הערכתי את אותה התקופה אז. צריך להעריך כל מה שחי. כי הוא יכול למות תוך שניות. 

המצלמה התחילה לשדר, וראיתי את היערות של מחנה החצויים. העצים, הסאטירים, הנימפות והדריאדות נתנו לי תחושה של בית מרוחק, למרות שעברו רק כמה ימים מאז הפעם האחרונה בה ביקרתי בו. 

"ליאם?" שמעתי את הקול של קליפסו. היא קראה לו בכזאת אהבה ודאגה... כזאת שחשבתי שהיא שמרה רק לי. זהו זה. עכשיו הגיע הזמן לנקמה. 

"קליפסו..." ליאם רץ אליה ועטף אותה בחיבוק, מעט מדם - מיץ - הפטל שלו נספג בשמלה שלה.

"מה קרה לך?" היא אמרה. ליאם כמעט לא החזיק את עצמו ונראה שהוא עומד להתמוטט בכל רגע.

"אחד מילדי משק הבית הקיסרי, דיאז... " הוא סיפר, מתנשף ועם דמעות בעיניים, "הוא ראה אותי ברחוב, התחיל לקרוא לי בוגד... הוא התחיל לשסף אותי בחרב... לא היה לי שום נשק. א-אני כמעט מתתי... ישבתי מעולף בסימטה במשך כמה שעות, כל מה שיכולתי להרגיש היה כאב וטעם של דם בפה... אני חשבתי שאני אמות, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו זו את, יפהפיה שלי. ליאו מצא אותי. הוא טיפל בי. וויל וניקו בדיוק יצאו... הוא חיטא לי את כל הפצעים, השקה אותי והאכיל אותי, ואני שוב הייתי מסוגל לעמוד על הרגליים."

"ליאו... עזר לך?"

"כ-כן... ובדיוק על זה אנחנו צריכים לדבר," הוא אמר והחווה במבטו על עץ כרות, "אני חושב שכדאי שתשבי."

"מ-מה..." קליפסו תהתה ואני צחקתי. היא נופלת ישר למלכודת שלו. למלכודת שלנו.

 "בזמן שליאו עזר לי... לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך. על זה שהוא היה פעם שלך... הוא בן אדם טוב, קליפסו... אני חייב לו את חיי."

"אתה פי אלף יותר טוב ממנו!"

"זה לא נכון, קליפסו. ליאו והפציעה הזאת גרמו לי להבין... א-אני אוהב אותך... " הוא החזיק לה את הידיים, "כל כך אוהב אותך, אבל אני צריך קצת זמן לבד. הפציעה הזאת גורמת לי לחשוב על הבחירות שלי, על החיים שלי, ואני לא רוצה שאת תצטרכי לסחוב את המשקל שלי על הכתפיים שלך.  מגיע לך מישהו יותר טוב ממני. את לא צריכה את כל הבעיות שלי על הראש שלך..."

"לא..."

"כן, קליפסו. מגיע לך יותר טוב ממני, ואל תנסי אפילו להכחיש את זה. ליאו... הוא באמת אהב אותך. הוא מוכן לתת את כל כולו בשבילך. רק... תנסי לדבר איתו. לראות מה הוא מרגיש. א-את לא תתחרטי."

"ליאם, אני לא אעזוב אותך לטובת ליאו... הוא כלום לעומתך!" קליפסו אמרה. היא אמרה, ואני שמעתי. הקשבתי. ואולי גם האמנתי. אין לי את השיער הבלונדיני, הנמשים והיכולת לפרוט על נימי נשמתה של כל בחורה. אני לא הוא, ואולי כדאי לי להתחיל. להפסיק להסתיר, להתחיל להגזים. לתת לכולם לחבק אותי ולנחם אותי, על דברים שיש ספק אם קרו.  אבל אני לא הוא. ואולי טוב שכך. אולי יש בי אמת, בניגוד אליו. אולי העצב שלי מעולם לא היה רק מסיכה. אולי אני רק אני, ואולי זה לטובה.

"ליאו כל כך מתחשב, קליפסו. אולי הוא לא הרקולס, או אודיסאוס, או פרסי ג'קסון... אבל הוא אוהב אותך. יותר ממה שכל אחד מהגיבורים האחרים אי פעם אהב."

"אני אתגעגע אלייך..." קליפסו אמרה בקול חנוק מדמעות וחיבקה את ליאם.

"גם אני..." ליאם אמר והתחיל להתקדם לכיוון החניה. הגיע תורי לנקום.

"היי, הצלחת לעבוד על מישהו בלי לבכות!" אמרתי כשליאם נכנס למכונית.

"מצחיק מאוד. לקליפסו לא בוכים, נותנים לה לבכות. שתרגיש חשובה. כאילו אתה עוצר את הדמעות בשבילה. בגלל זה היא אהבה אותך." 

"אהבה אותי?" וידאתי ששמעתי אותו נכון.

"כן... היא אהבה אותך. לא משנה כמה תכחישו את זה, הייתה בניכם אהבה. למרות שהיא התנהגה אלייך כמו לזבל, היית הזבל שלה, והיה לה קשה לזרוק אותך."

"אחי... מה?"

"זה היה המשפט הכי טיפשי שאמרתי בחיי, אבל הוא נכון. היא אהבה אותך, ליאו." ניסיתי לא להאמין לו. לבדוק כל קמט בפניו (אין לו קמטים. איך זה שאני מבוגר ממנו רק בשנתיים ויש לי קמטים?! החיים כל כך לא הוגנים). לראות אם הוא משקר. אבל לא מצאתי כלום. לא כי הוא שקרן טוב, ידעתי לזהות את השקרים שלו. כי הוא דובר אמת. 

"איך אתה יכול להיות כל כך בטוח?"

"בפעם הראשונה שנירון ביקש ממני ליצור קשר עם קליפסו, עקבתי אחריכם וחקרתי את מערכת היחסים שלכם ו... טוב, ביססתי את הדמות שלי עליך. כל מה שהייתי צריך היה ליצור העתק יותר הרואי שלך, יותר מוזהב וגברי בעינייה. למחוק את כל המסיכות שלך, להפוך אותך לדמות טרגית - שעדיין מנסה להסתיר את הכאב. זה כל מה שקליפסו צריכה כדי להתאהב."

"זה נשמע כאילו שינית את כל מי שאני."

"שיניתי את ההתנהגות, אבל את הלב לא הזזתי. יש גרעין קטן מליאו, עמוק בפנים, שקליפסו אוהבת," הוא אמר והטלפון שלי התחיל לצלצל, "ובגלל זה היא מתקשרת." הרמתי את הטלפון. זו באמת הייתה קליפסו. 

"לענות?"

"רק תיצמד לסיפור. בהצלחה." הוא אמר. עניתי לטלפון ויכולתי לשמוע את קליפסו מתייפחת. לראשונה בחיי, שום חלק בי לא רצה לרחם עליה. אם היא אהבה את הגרעין הקטן, למה היא ניסתה לשנות את כל השאר? ואם הוא לא היה מספיק, למה להמשיך מערכת יחסים שאין בה באמת אהבה? כשכל השאלות האלו התרוצצו במוחי, סוף סוף ידעתי מה רציתי. נקמה. 

"ליאו..."

"ק-קליפסו?" אמרתי וניסיתי להוסיף לקול שלי נימה עייפה, כאילו רק עכשיו קמתי משינה.

"שמעתי על ליאם... א-אתה רוצה לספר לי מה קרה?"

"קצת קשה לי לדבר על זה..." אמרתי ושברתי את הקול שלי בצורה האופיינית לליאם ,"זה היה מזעזע, הוא ממש מת לי בידיים... אף אחד לא היה איתנו, אז עשיתי לו כמה תפרים וחיטאתי לו את הפצעים... הוא בחור נחמד. אני שמח בשבילכם."

"ליאו... האמת שבדיוק נפרדנו."

"מ-מה?"

"כן... הוא אמר שהוא צריך זמן לחשוב... והוא אמר לי להתקשר אליך. ה-הוא אמר לי שאתה באמת אוהב אותי. שאף פעם לא היינו צריכים להיפרד. שאנחנו צריכים לנסות להיות ביחד."

"ומה את חושבת?"

"אני לא יודעת, אבל אני מתגעגעת אליך..." היא שתקה במשך כמה שניות.

"קליפסו?"

"כן?"

"את בטוחה?"

"לחלוטין."

"א-אני לא יודע מה להגיד..."

"אז תגיד כן."

"קליפסו... תמיד אהבתי אותך. תמיד רציתי אותך. תמיד התפללתי שיום אחד תהיי שלי. את תמיד כיבית לי את החלום הזה. עצרת אותי מלהשיג את מה שאני רוצה, ומלהיות מי שאני. שינית אותי שוב ושוב, עד שכבר היה קשה לי לזהות את עצמי. אני חושב שזו הפעם הראשונה שאני אומר לך מה אני באמת מרגיש. אנחנו לא יכולים להיות ביחד."

"ל-למה?" קליפסו אמרה, ועלה לי רעיון.

"יש לי מישהי,"  השקר הופיע לי במוח במהירות שגרמה לי לחשוב שאולי אני מבלה יותר מידי זמן עם ליאם,  "אני מאושר, ואני מאחל לך שתמצאי גם את את האושר שלך."

"טוב... להתראות, ליאו."

"להתראות, קליפסו." ניתקתי את השיחה וחייכתי, "אני לא אתגעגע."

"אתה גאון!" ליאם אמר בחיוך, "גמגום במקומות הנכונים, עצירות נכונות, בנייה נכונה של המשפט... והמצאת לעצמך חברה? מרשים!"

"למדתי מהטוב ביותר." אמרתי. לא שיקרתי. ליאם היה מומחה, ואני הייתי התלמיד, או אולי המתמחה. לרגע, הרגשתי תחושה של ריחוף - הרי לשקר אין רגליים. הרגשתי שאני יכול להיות הכל. סוף סוף הבנתי אותו. סוף סוף,  משהו טוב יצא מליאם. טוב, לא בדיוק טוב. נקמה. משהו חצי-טוב-חצי-רע. טוב קצת מעוות. טוב לי, בלי לחשוב על אף אחד אחר. טוב לי, ורע לאחרים. טוב לי כשרע לאחרים - אבל אולי הם בעצם הרעים, לא?