אני מרגישה ממש נהדר כי אני מתקרבת לסיום עבודה ארוכה (אני כתבתי 15 עמודים!! מי היה מאמין!) אז החלטתי לפנק אתכם בפרק. נקווה שהוא יהיה שמח. 

חוץ מזה, תראו את מי מצאתי בפינטרסטטטט

הבן האהוב על נירון...

הנחש שחדר לתוך בחור בלונדיני נאה...

היחיד שבאמת מגיע לו אוסקר...

זה שמסובב את ג'ייסון על אצבע אחת...

הדמות המקורית היחידה שלי פה...

קבלו אותווו

יש לו גם את השרשרת של המנעוללל

אוקיי סליחה. אני צריכה לכתוב. צ'או.

*************************************************

נ.מ. ניקו

סוף סוף. קצת זמן לנשום. ליאם יצא לסיבוב בעיר, כי כמובן שהוא נולד בכפר ציורי באיטליה, ואיך שעבר לאמריקה, הוא הגיע ישר לנירון, ולכן הוא לא מכיר את העיר הגדולה. כן, בטח. הבעיה היא שבחנתי אותו, והוא באמת דובר איטלקית. במבטא מושלם. כמובן, למה ציפיתי. הוא הרי חצי אח של וויל. משהו מהשלמות שלו חייב לעבור בגנים. אבל אף אחד לא יכול להתחרות בוויל, עם הסומק הקל בלחיים שלו, שגורם לי לחייך מיד, עם הנמשים שלו, שהוא כל כך שונא - ואני כל כך אוהב, השיער הספק-בלונדיני-ספק-מוזהב שלו, שנראה כאילו השמש נטוותה לחוטים טהורים של אור שנחתו לו על הראש, ומאז מאירים לו את הפנים, כמו הילה של מלאך. אני מאוהב, אין לזה הגדרה אחרת.

כשיצאתי החוצה, גיליתי שליאו הדליק מדורה. וויל ישב ליד האש וניגן בגיטרה שלו. הוא פרט על המיתרים, תו אחר תו. יותר אהבתי את המנגינות האלו מהמנגינות שמשתמשות בכל המיתרים באותו הזמן. היה בהן פחות יחוד, ויותר רעש. יותר מאת המנגינה עצמה, אהבתי להסתכל על וויל מנגן. בנושא המוזיקה, הוא היה פרפקציוניסט. הוא הקדיש את כל תשומת הלב שלו לכל תו, וגם אם אני לא זיהיתי שום פיספוס, הפנים שלו תמיד הסגירו אותו כשפיספס. הוא ניגן שיר על חברות שהוליכה אותו שולל. על בן אדם ששבר לו את הלב. לקח לי רגע להבין שהוא שר באיטלקית.

"ממתי אתה יודע איטלקית?"

"הכל בזכות אבא. איטלקית היא השפה של המוזיקה, אז אני מבין אותה באופן אינסטינקטיבי, כמו שפייפר מבינה צרפתית."

"אז בכל הפעמים שקיללתי באיטלקית..."

"הבנתי כל מילה, אבל נתתי לך לכעוס. אתה חמוד כשאתה כועס."

"אני לא!" אמרתי ואני די בטוח שהסמקתי.

"הנה זה שוב, אתה מסמיק. אתה כל כך חמוד!" הוא אמר וחיבק אותי, ודאג להצמיד את הראש שלי לחזה שלו.

"אני לא נושם." נחנקתי בתוך הג'קט שלו. הוא שיחרר אותי, הרים את הראש שלי לכיוון הראש שלו ונישק אותי. הרגשתי צמרמורת מוזרה, כאילו נחיל דבורים השתחרר לי בבטן. זו הייתה צמרמורת של התרגשות. שמחה. זו הייתה צמרמורת של אהבה, ולא רציתי שתיפסק לעולם.

"אווווו, תסתכל עליהם, ג'ייסון! הם גדלים כל כך מהר..." ליאו אמר והעמיד פנים שהוא מוחה דמעה.

"אנחנו באותו הגיל, ואלדס." וויל אמר.

"ואני בן שמונים," הוספתי, "אתם, הילדים... צריכים ללמוד לכבד אותי."

"אכפת לכם אם נצטרף?" ג'ייסון שאל.

"אתם מוזמנים." אמרתי. ליאו וג'ייסון התיישבו. הייזל יצאה מהאוהל שלה והצטרפה אלינו גם היא.

״טוב, כדאי שנעשה את מה שאנחנו באמת צריכים לעשות.״ הייזל אמרה. היא יצרה אשליה מאוד משכנעת שהפכה את ליאו לג׳ייסון ואת ג׳ייסון לליאו.

״וואו, הייזל...״ אמרתי.

״זה מזעזע. אני... נמוך.״ ג׳ייסון אמר.

״אוי, תשתוק. תראו אותי! אני ג׳ייסון! אני בלונדיני עם עיניים כחולות, מטר שמונים וחמש, ויש לי קוביות!״ ליאו אמר, וכהוכחה, הוא הרים את החולצה שלו וחשף שרירי בטן מרשימים, ״פששש...לא ידעתי שיש לי שמונה...״

״תראו אותי! אני ליאו ואני היפראקטיבי!״ ג׳ייסון אמר והתחיל לרוץ ברחבי החדר.

״תנסו להיות רציניים רק לשנייה, אוקיי? אתם צריכים להתאמן!״ הייזל אמרה, ״וויל, אפשר עזרה?״

״למה? כי אבא שלי הכי דרמטי?״ וויל אמר.

״בדיוק.״

״אוקיי. כדי להבין יותר טוב אחד את השני, כל אחד יאלתר מונולוג שמתחיל במילה 'אני'. במונולוגים שלכם, תדברו אחד על השני. ג'ייסון, רוצה להתחיל?"

"אני לא בדיוק שחקן מדופלם, אבל אני יכול לנסות. " ג'ייסון קם. הוא ניסה לעקם את ההגב שלו,כדי לחקות את העמידה של ליאו, "אאוץ'! איך לא נשבר לך הגב, ליאו?"

"חלקינו לא גדלנו אצל מלכת אנגליה, אוקיי?" ליאו אמר, "אתה מוזמן להתחיל." 

"אני חייב?"

"כדאי... אבל אתה לא חייב." הייזל הבהירה.

״אני כבר מוכן. ״ ליאו אמר.

״אתה מוזמן.״ וויל אמר וליאו כיחכח בגרונו. כשהוא נעמד, שמתי לב שהיציבה שלו השתנתה. העמידה שלו לא הייתה העמידה השפופה של ליאו, אלא העמידה הזקופה והמאופקת של ג'ייסון.

"אני ג'ייסון גרייס. הייתי פריאטור, קנטוריון הקורהוטה החמישית, פונטיפקס מקסימוס, אחד מהשבעה, הלוחם, הגיבור, בנו של יופיטר, נסיך האלים, בן הברק... אבל מעולם לא הייתי גיבור," הוא נאנח. היה כמעט מפחיד לראות באיזה דיוק ליאו ניתח את ג'ייסון. את הרגשות שלו, המחשבות שלו,  שפת הגוף שלו והקול שלו. "כי אני לא מאמין שגיבור מרגיש. אני לא מאמין שגיבור ייתן לפרט שולי כמו המוות להפריע לו. גיבור ימשיך להילחם,  ולא יבכה. גיבור לא ייתן לשום דבר לעצור אותו. לא לעצב, לא לשמחה, ולא לאף רגש!" הוא התחיל להישמע כועס, "אני חייב לעשות את מה שאמרו לי לעשות. חייב לבצע פקודות והוראות, כי חופש לא משנה לגיבורים אמיתיים, וחופש הוא לא דבר חשוב, כל עוד אני נשאר גיבור. כל עוד אני נשאר אני, אבל מי אני - אם לא כלי לביצוע משימות? מי אני - אם לא חימר, המונח ביד היוצר, ולי רק נותר לקוות שיהפוך אותו לגיבור? מהו גיבור, בעצם? בכל מקרה, אני לא מתאים להגדרה. כי אני ג'ייסון גרייס, ואני מפחד. אני ג'ייסון גרייס, ואני מעז להרגיש. אני ג'ייסון גרייס, ואני חלול. אני ג'ייסון גרייס, ואני לא כלום. אני ג'ייסון גרייס, ואני לא גיבור." ליאו סיים, נראה שנוצרו לו דמעות בעיניים, וכך גם לג'ייסון עצמו. ליאו צעק את כל הכאבים של ג'ייסון. את כל מה שג'ייסון פחד להודות בו. את כל האמת, ודחף אותה לתוך הפנים של ג'ייסון, בדיוק כמעט מזעזע. לכמה רגעים, הייתי משוכנע שזה באמת היה ג'ייסון, שסוף כל סוף העז לומר את מה שהוא מרגיש.

"ליאו... זה היה מדהים." וויל אמר, "ג'ייסון?" 

"זה היה... " ג'ייסון ניסה לדבר, אך האמת שבמונולוג של ליאו השאירה אותו חסר מילים. או שהוא פשוט לא היה מוכן להודות באמת, שוב. כי ג'ייסון גרייס מפחד. ואסור לו לפחד.