אממ היי

אני בטוחה שאתם רגילים לאזהרת טריגר של עינויים.

אז הנה היא שוב.

נ.מ. ג׳ייסון

לקחו לי שתי דקות להבין מה קורה. לא, אני לא בפנימיה, או במחנה החצויים, או במחנה יופיטר, אלא באוהל, ביער שבתוך וולמארט. אני במסע חיפושים. שנועד כדי לגרום לפייפר לשנוא אותי. כי אני עומד למות. קצת מסובך להבין את כל זה ברגע שאתה מתעורר. אבל אם אני בעצם בתוך וולמארט, למה שמעתי דפיקה בדלת? מי זה בכלל יכול להיות?

הדלת נפתחה ומולי נעמד נער שחום עור, שרירי וגבוה, בערך בן 18. היה לו נזם מוזהב באף. זה היה אוריון, אחד מילדי המשק הבית הקיסרי שניסה להרוג אותי. שלפתי את החרב שלי.

״תתרחק.״ אמרתי ואיימתי עליו עם החרב. הוא הרים ידיים.

״לא באתי להילחם, למרות שאם זאת הייתה המטרה שלי, החרב לא הייתה מועילה לך. באתי כדי לדבר עם ליאם.״ הוא אמר והצליח להלחיץ אותי. ליאם? מדבר עם אחד מילדי משק הבית הקיסרי? הוא כבר עבר את התקופה הזאת... נכון?

״על מה?״

״נירון צריך שהוא יחזור והוא מוכן להקל את העונש, או למחוק אותו לחלוטין.״

״למחוק לחלוטין את מה?״ ליאם יצא מהאוהל.

״ליאם?״ אוריון שאל ונראה שהוא בהלם.

״אוריון?״ ליאם שאל וחייך חיוך רחב. הם רצו אחד לשני והתחבקו במשך דקה ארוכה. היה נחמד לראות את ליאם סוף סוף מאושר, אבל באיזה מחיר? הוא אומנם מאושר, אבל מה שהפך אותו למאושר הוא חיבוק עם האויב שלי. עם האיש שניסה להרוג אותי.

״אוריון... מרגיש כאילו עברו שנים..״

״שנה, למען האמת. שנה, חודשיים ו-״

״-ארבעה עשר ימים.״ הם השלימו אחד את השני.

״לא התראינו מאז שהתחלת לעבוד על התוכנית של נירון במחנה החצויים...״

״אני לא רוצה שום קשר לנירון, אוריון. אני חופשי... אני באמת אני עכשיו.״

״על זה רציתי לדבר איתך.. נירון, הוא צריך אותך ל-"

"לא, אוריון. אני לא מסוגל לחזור לשם. אני לא רוצה לחזור לשם. א-אני מגשים את החלום שלי. את החלום שלנו, אוריון. אני לא אחזור על הטעויות שלי.״ ליאם אמר ואוריון חיבק אותו.

״תגשים את החלום שלנו, ליאם.״ אוריון אמר וקולו נשבר.

״אני אגשים.״ ליאם הבטיח ודמעה זלגה במורד הלחי שלו. גם אוריון היה קרוב לבכי, אבל עצר את עצמו. החברות עם ליאו עזרה לי לזהות את האנשים האלו. האנשים שמסתירים את הרגשות שלהם, כדי שלאחרים יהיה מספיק מקום להרגיש.

במשך כמה דקות, ראיתי אותם אוחזים אחד בשני. שני נערים שעולמם התפרק, והם פיסות החיים היחידות שנותרו זה לזה. כשאוריון עזב, הבנתי כמה כבוי ליאם נראה בלעדיו. הוא רעד מפחד ועורו החוויר, עיניו בהו בחלל הריק והוא חיפש משהו בכיסי הג'קט שלו. הוא הוציא מהכיס שלו... לא. אין סיכוי שזה מה שהוא הוציא. גליל לבן, חום בקצה... ליאם הוציא סיגריה. הוא הדליק אותה והתחיל לעשן.

"אתה מעשן, ליאם?"

"זאת הפעם הראשונה." הוא אמר בביטחון מלא, אבל אני חושב שלמדתי לזהות את השקרים שלו.

"זאת לא. למה הייתה לך סיגריה בכיס?"

"תפסת אותי, טוב? אני מעשן." הוא אמר בכעס והמשיך לעשן. כששאף מהסיגריה, פניו נרגעו, כאילו הניח את הממתק הטעים ביותר על לשונו ונתן לו להתמוסס בפה שלו.

"למה אתה מעשן? אתה בן חמש - עשרה."

"עוד מעט שש - עשרה."

"ליאם, ילד בגילך לא אמור לעשן!"

"וילד בגילך לא אמור להסתובב עם גזר דין מוות מעל הראש שלו!"

"אבל אתה בן חמש - עשרה! למה שבכלל -"

"אני מעשן מאז שהוא הכה אותי, אתה מרוצה?!" ליאם אמר. שקט מתוח התפשט בחדר. מאז ש..הוא הכה אותו?

"מי הכה אותך?"

"הוא... החיה. נ-נירון." הוא אמר ומבט מפוחד עלה על פניו.

"נירון?"

"כ-כן. זה... לא נדיר במשק הבית הקיסרי. כולם חטפו לפחות פעם אחת. אם הפסדת בקרב, או אם ניצחת לא בדרך הנכונה. נירון... נתן לנו להילחם אחד בשני. הפנה אותנו זה נגד זה. הוא לא רצה שנתאגד ונעז להגיד שמשהו לא בסדר. כשהגעתי למשק הבית הקיסרי הייתי בן 13. הייתי נמוך ורזה ולא בדיוק התאמתי לקרבות. אוריון היה הראשון שפגשתי. הוא היה בן 16 כשהגעתי. הוא היה הכי חזק, והבן האהוב על נירון. היינו אמורים להילחם אחד בשני, אבל הוא ריחם עליי. הוא לימד אותי איך לזייף קרב. מכות. דם. מאז, זה מה שעשיתי. זייפתי. לא יכולתי להתמודד עם מי שאני, סתם ילד חלש ומעצבן, אז יצרתי לעצמי דמויות חדשות. זהויות. כשנירון ג-גילה... הוא לא היה מרוצה. הוא... השקה אותי עשר חביות שלמות של יין וכלא אותי בחדר כשאזיקים תולים אותי מהתקרה. הוא חסם לי את הפה, כדי שאני לא אוכל להקיא. התעלפתי אחרי בערך חצי שעה ולקח לי שבוע להתאושש לגמרי, אבל אוריון הוא זה שחטף באמת. נירון... טוב, בוא פשוט נגיד שיש סיבה שאוריון תמיד לובש מכנסיים ארוכים, וסיבה שרגל שמאל שלו חורקת. זאת הייתה הפעם הראשונה שעישנתי. מייד אחרי שגיליתי מה הוא עשה לאוריון." ליאם אמר והמשיך לעשן. חטפתי את הסיגריה מהיד שלו.

"תפסיק. בבקשה. אתה כבר לא ליאם ההוא, שפחד מנירון. אתה ליאם קינג, בן אפולו, ואתה לא מפחד מכלום. אתה לא צריך את הסיגריה הזאת. אתה תהיה בסדר גם בלעדיה. אף אחד כאן לא רוצה להכאיב לך. כולנו חצויים. משפחה אחת, גדולה ודפוקה. אין לנו סיגריות, אבל יש לנו אחד את השני. זה ברור?"

"כן, פריאטור גרייס." ליאם אמר ואני כיביתי את הסיגריה. הבנתי מה ליאם מרגיש. הוא חווה כל כך הרבה רוע. כל כך הרבה קור, והוא הרגיש שהוא צריך משהו שיעזור לו. אז הוא הרים סיגריה, לא באמת יודע מה הוא עושה, והציב מסך עשן בינו לבין העולם, וקיווה שהוא ישאר כך.