נ.מ. ג'ייסון.

סיפרתי להם הכל. סיפרתי להם שאפרודיטה הכריחה אותי להיפרד מפייפר, ואפילו יותר גרוע, סיפרתי להם למה היא עשתה את זה.

"מה?! זה נורא!" ליאו אמר תוך כדי שקרא את התסריט של אפרודיטה. "אין מצב בעולם שאתה מצליח לעשות את זה, בטח בלי לגרום לפייפס לחשוד!"

"דווקא יש." פרסי אמר והחיוך של עושה הצרות המקצועי הופיע לו על הפנים. הוא לקח את משקפי השמש שהונחו על השידה. "לא כשהבמאי ג'קסון בתפקיד."

"פרסי, אלו משקפי ראייה, זה יחרב לך את העיניים." אמרתי. הוא הוריד את המשקפיים במהירות והיה ניכר שהראש שלו התחיל לכאוב.

"במאי טוב צריך מקום טוב לעבוד בו. ניסע אל המחנה!"

"הוא תמיד ככה?" שאלתי את ליאו, כי עבר זמן מאז שפגשתי את פרסי.

"רק כשהוא מביים. אנבת' סיפרה לי שהוא חושב שמגיע לו אוסקר מאז איזה סיפור עם כתבת חדשות במסע החיפושים הראשון שלהם אז אני זורם איתו, הוא נותן לי לפוצץ דברים בשביל התפאורה - מי אני שאתנגד?"

נסענו לכיוון מחנה החצויים במכונית של אמא של פרסי, מסתבר שהוא הספיק להתאמן על הנהיגה שלו כשלא התראינו, אבל למרות כל האימונים, הוא היה הנהג הכי גרוע שאי פעם ראיתי. הוא היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם הוא לא היה נלחץ.

"שיט! איך עוצרים את הדבר הזה! הרמזור עומד להתחלף!" הוא צעק. ליאו השמיע קול של אזעקה ואני הצבעתי על הברקס, הזכרתי לפרסי שהוא קיים.

"ואלו, גרייס, המיומנויות שאתה תרכוש בשיעורים שלי. כישורי משחק." הגענו למחנה.

"באיזה חדר חזרות אתה מעדיף לעבוד, הו אדוני הבמאי?" ליאו שאל בדרמטיות.

"אל ביתן זאוס!" פרסי צעק.

"מוח אצה." אנבת הגיעה מאחוריו, נתנה לו בוקס בגב והם התנשקו.

"שלום גם לך, חכמולוגית." הוא הרים אותה וליטף לה את האף. בפעם הראשונה בחיי הזדהיתי עם ליאו. יש לכם את זה ביותר מנקר עיניים?

"ג'ייסון! לא התראינו מלא זמן! מה קורה?"

"אממ.. הכל בסדר". מלמלתי.

"לא צריך להיות בת אתנה כדי לראות שלא הכל בסדר."

"אני אספר לך הכל, " ליאו הציע, "פרסי, קח את ג'ייסון לביתן זאוס ותתחילו לעשות שם את מה שזה לא יהיה."

"טוב, הדבר הראשון שאתה צריך לעשות לפי הטקסט של אפרודיטה הוא לבקש מפייפר להתייפות לקראת יום האהבה במחנה. היא נתנה לך פה חופש יצירתי."

"ברצינות? היא תשנא אותי!"

"זאת המטרה, גרייס. אתה רוצה או לא רוצה להגן עליה?"

"רוצה." אמרתי ועצרתי את הדמעות. אסור לפריאטור לבכות מול החיילים שלו – חוק מספר אחת במחנה יופיטר. פרסי לא היה חייל שלי, ואני כבר לא פריאטור, כך שטכנית החוק לא תקף, אבל לא רציתי להסתכן. החוקים תמיד היו מן גדר בשבילי, גבולות שעצרו אותי מלעשות משהו שאתחרט עליו.

"תתקשר אליה, בחורות שונאות שמדברים איתן בטלפון."

"ומה בדיוק אני אמור להגיד, ג'קסון??"

"פשוט תחזור אחרי."

"אין מצב, אתה לא יכול לדעת איך אני נשמע כשאני מדבר עם פייפס."

"הוא כן." ניקו וליאו צצו משום מקום.

"בחייך, גרייס, אני מקצוען! שכרתי את די אנג'לו לרגל אחרייך!"

"זו הפעם האחרונה שאתה קורא לי די אנג'לו." הוא אמר ולגם מכוס של מקדונלדס, " חוץ מזה, אני בכלל לא הסכמתי."

"ואז אני נאלצתי לגרור את ילד המוות שלנו ברחבי השאול."

"אל תקרא לי ילד מוות, ואלדס."

"יש לי רעיון יותר טוב לשם בשבילך," ליאו אמר ומבט ערמומי עלה לו על הפנים, "סאנשיין." הוא חיקה את וויל סולאס.

"שלא תעז ואלדס!" ניקו התחיל בטקס זימון מתים.

"וואו, תירגעו! כולם לעצור!" צעקתי עליהם.

"קאט! כולם לשתוק!" פרסי השתמש בסמכות הבמאי.

"טוב אז אני וקרן האור שלצידי הקלטנו שיחות שלך עם פייפר ופרסי עבד על חיקוי די משכנע שלך. השאלה היא אם אתה רוצה שהוא ידבר עם פייפר או אתה?"

"שפרסי יעשה את זה. אני לא יכול." אמרתי ויצאתי משם. במעומעם שמעתי את פרסי מתקשר לפייפר ואני חייב להודות שהחיקוי שלו היה באמת די טוב.

"היי, קוקו," כן. הוא ידע שקראתי לפייפר קוקו. בכל פעם שהסתכלתי עליה, מיד חשבתי על הטעם המתוק של שוקולד, או קקאו, ובאיזשהו שלב זה נתפס. כשפרסי המשיך לדבר, הבנתי שמהיום הכל ישתנה. אני לא אבחר מה להגיד. אני לא אבחר מה לעשות, ובמקרים קיצוניים, כמו עכשיו, אני אפילו לא אדבר בשם עצמי. מבחינה מסוימת, אני כבר מת.