נ.מ. ליאו.

ישבתי באותה התנוחה במשך שעות. לא הייתי מסוגל לזוז. עברו שמונה שנים מאז הפעם האחרונה שראיתי את אמא שלי, והגעגוע רק הלך והתחזק. עכשיו, אני לא בטוח אם היה רעיון טוב לראות אותה. עד כה, התגעגעתי לזיכרון. לדבר לא קיים, שהיה, ואיננו עוד. עכשיו, ראיתי את אותו הדבר, טוב, את אותה האישה, עומדת מולי ומדברת איתי. אולי היא רוח, אבל רוח אמיתית. קיימת. משהו בין חי למת. זה נתן לי תקווה - ואסור שתהיה לי תקווה. כי תקוות מתנפצות. כמובן שהאלים היו חייבים להרוס לי, והעירו דווקא את ליאם. מצויין. הוא התקדם לעברי,  רעמת שיערו הבלונדינית מבולגנת. 

"ליאו?"

"כן, ליאם?"

"ל-למה אתה ער?"

"סתם, לא הצלחתי להירדם." שיקרתי. לא היו לי האנרגיות הדורשות להתמודד עם היצור השטני הזה, שהיקום מכנה ליאם. 

"היי... בכית?" ליאם שאל. 

"א-איך אתה יודע?"

"אני רואה דברים מהסוג הזה. הדמעות היבשות ליד העין... היא גם קצת אדומה. אתה לא היחיד שיודע איך להסתיר דמעות." ליאם אמר. הנה זה בא, עוד סיפור על ההתעללות במשק הבית הקיסרי. באמת שכבר נמאס לי מהם. ליאם המשיך לדבר, אבל אני לא הקשבתי, אלא ניתחתי את כישורי המשחק שלו. הרעד בקול שלו, שמנסה לדמות את הפחד המתמיד של ילד המגיע מבית אלים, הדמעות, שלא ירדו, אלא נשארו בעיניים, כדי לסמל, כמובן, את הילד שנשאר חזק למרות הכל, ושפת הגוף המשותקת מפחד. הכל היה מושלם. חבל שליאם לא יודע שאני לא מאמין בקונספט של שלמות. אבל אז הוא אמר משהו שלכד את תשמות ליבי. "...אמא שלי הייתה-"

"הייתה?" שאלתי. לא ידעתי שליאם ילך עד כדי כך רחוק. להמציא לעצמך דמות אם ולהרוג אותה, רק בשביל אהדה, או סיפור רקע... זה קצת קיצוני.

"היא... מתה. מהכשת נחש אפעה."

"מעניין איפה ראיתי את הנחש הזה לאחרונה..."

"אני מצטער, ליאו. אני לא מצפה ממך לסלוח לי. ר-רק תנסה להבין מאיפה אני בא..."

"היי... אני אנסה. אני מבטיח," שיקרתי. הייתי חייב לקנות את אמונו - ומהר, "לא ידעתי על אמא שלך."

"הרבה לא יודעים. או שלא אכפת להם. אז אני קובר את זה עמוק בפנים, ומקווה שאף אחד לא ישאל שאלות."

"מ-מה אם... אני אשאל שאלות?"

"אני... איאלץ לענות." הוא אמר ואני הינהנתי, "אתה האדם השני שראיתי גוסס מהכשות נחש... א-אבל בפעם השנייה אני זה שגרמתי להן..." הוא התחיל לבכות, "אני כל כך מצטער... שגרמתי ל-לך את אותו הכאב שהיא חוותה..."

"זה היה ממש מטומטם מצידך... אבל אני סולח. אם אתה מסוגל להתחרט, גם אני צריך להיות מסוגל לסלוח." אמרתי ועטפתי אותו בחיבוק. כל כך הגעיל אותי לעשות את זה, אבל הייתה לי תחושה שהסיפור של אמא שלו אמיתי. משהו מכל זה חייב להיות אמיתי.  הדמעות מזוייפות, משק הבית הקיסרי מזוייף, וכל דבר אחר מזוייף. אבל הסיפור הזה אמיתי. רק יתום יכול להסתיר את הרגשות האמיתיים שלו ככה. כדי לזייף ככה, הוא חייב להרגיש משהו. ללכת על חבל דק בין זיוף לאמת. צריך להרגיש עצב כדי לזייף עצב.