נ.מ. ליאו
הערב הראשון באוהלים של היער/ וולמארט התחיל. גחליליות עוצרות נשימה ריחפו בין העצים ונתנו ליער מראה קסום אפילו יותר, מה שעד אותו הרגע נראה לי בלתי אפשרי.

לרגע התפללתי לאיזה אל שזה לא יהיה שאחראי על האהבה. הלוואי שאוכל לחלוק את הרגע עם מישהי. להחזיק לה את היד ולצפות באלפי הכוכבים שבשמיים, להדליק לה אש, שתוכל לראות את הפנים שלי, ומיד כשהיא תראה אותן יעלה לה חיוך על השפתיים. הלוואי שהייתה לי מישהי. מישהי שאני אוהב, והיא אוהבת אותי בחזרה.

המחשבות השאירו אותי ער. המשכתי לבהות בגחליליות מהבהבות בין העצים, וגורמות לעלים שלהם לזהור בגוונים שונים ויפהפיים של ירוק חי. מצאתי כמה קרשים זרוקים על האדמה. בניתי מהם ערימה והבערתי אותם (תודה לך, אבא). חשבתי על אמא שלי. מה לא הייתי עושה כדי שהיא תהיה איתי, תחבק אותי ונסתכל יחדיו על גחליליות. היא תגיד לי שהכל יהיה בסדר, שאני אמצא מישהי שתאהב אותי, "אבל אף אחד לא יאהב אותך כמוני, מיחו." היא תסביר לי שאנשים הם מסוכנים, אבל עדיף להיפגע מלפגוע. שאולי ליאם הוא באמת חיה פצועה שרק צריכה עזרה, כמו הקיפוד שמצאנו יום אחד מחוץ למוסך וטיפלנו בו עד שהבריא, ומת בדיוק יומיים אחריה.

"היי... הכל טוב?" שמעתי את הקול של ניקו.

"כ-כן. סתם נחתי פה."

"אתה לא מצליח להירדם, נכון?"

"ממש לא."

"על מה אתה חושב?" הוא אמר ונשכב לידי.

"רק על אמא, שום דבר מיוחד."

"אני מבין אותך... נראה לי שאני יכול לסדר משהו."

"מה?"

"אני יכול לזמן את אמא שלך."

"ב-באמת?"

"כן. זאת לא בעיה. אני צריך אוכל או שתייה."

"סנדוויץ' של הייזל יספיק?"

"תלוי מה הטעם של אמא שלך באוכל, אבל אני חושב שזה יספיק." ניקו אמר והושטתי לו את הסנדוויץ'. הייזל בדיוק יצאה מהאוהל.

"מה אתם עושים?"

"כלום..." אמרתי.

"אנחנו מזמנים את אספרנסה ואלדס."

"ליאו, זה נכון?"

"כן... מביך להודות בזה, אבל אני די מתגעגע."

"זה לא מביך, בכלל לא. לא עובר יום שאני לא מתגעגעת בו."

"היי, תוכלי לעזור לנו? לחפור בור?" ניקו שאל והייזל פערה בור באדמה, "יעיל שאחותך בת פלוטו. תודה לך."

"בשמחה, ו..ליאו," הייזל ניגשה אליי וחיבקה אותי, "אין שום בושה בלהרגיש. זה מוכיח שאתה אנושי. אני יודעת כמה קשה לך, ואני יודעת שאתה מרגיש שאתה חייב להישאר חזק, אבל אתה ממש לא. אתה לא חייב כלום לאף אחד. אנחנו נאהב אותך בכל מקרה. גם אם תראה רגשות," היא לחשה לי ושיחררה אותי, "כדאי שאני אתן לכם קצת פרטיות."

"תודה רבה הייזל, ואני כן חייב. לך ולפראנק, על הנשיקה ההיא. שלא תחשבי ששכחתי. זה אוכל אותי מבפנים כל הזמן. אני מצטער."

"אתה יודע שאני אף פעם לא אוכל לסלוח לך לגמרי..."

"ר-רק תנסי... טוב?"

"אני אנסה." היא אמרה ופנתה חזרה לאוהל שלה.

"היא תהיה בסדר," ניקו קבע במבט כועס, "היא רק צריכה זמן."

"סליחה שנישקתי את אחותך. אני צריך להתנצל גם בפניך."

"אתה בהחלט צריך, ואני סולח לך. אני יודע מה אתה מרגיש. אם הייתה לי דרכמה על כל פעם שרציתי לנשק את פרסי-"

"שומעים מפה הכל, שתדע!! ואני מקווה שהיו לך אפס דרכמות!!" וויל צעק מהאוהל.

"וויל, זה שייך לעבר!!" הוא צעק, "ואני מקווה שגם אצלך, ליאו."

"זה נגמר. אני מבטיח." אמרתי וחיבקתי אותו. לי ולניקו תמיד היה הרבה במשותף. אני יודע, האימו וליצן הכיתה? באמת? לשאלות האלו אני אענה ב'כן. באמת.' שנינו חווינו כאב. בדידות. חוסר שייכות. שנאה עצמית, כל כך חזקה והרסנית. שנינו מסתירים כל רגש, כי ברגע שיש רגש, אפשר לשנות אותו. לכפוף אותו לרצונות של אחרים, ובזה אנחנו לא מעוניינים. אנחנו לא ניתן לאף אחד להרוס לנו.

"יופי. עכשיו, תזרוק את הסנדוויץ' לבור."

"מה?"

"הסנדוויץ'. תזרוק אותו לבור."

"למה..."

"זה חלק מתהליך הזימון. צריך משהו שיפתה את הנשמה."

"ואתה בוחר בסנדוויץ'?"

"אתה בחרת אותו." הוא אמר. צייתתי וזרקתי את הסנדוויץ' לבור וניקו התחיל לשיר ביוונית עתיקה. היה לו קול יפה. צרוד מעט. "מי ייתן והמתים ישובו ויטעמו. מי ייתן ויקומו לקבל מנחה זאת מידיי. אספרנסה ואלדס, התגלי בפניי!" הוא אמר ואמא שלי הופיעה, יפהפייה כמו שזכרתי אותה.

"אמא!"

"ליאו? מ-מה קורה פה?"

"אמא... הכל בסדר! ניקו זימן אותך..." אמרתי.  הבנתי שאמא שלי לא יודעת איך ניקו זימן אותה. או מי זה ניקו. או כלום לגביי. הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה כשהייתי בן שמונה. שנייה לפני שהיא הביאה את המפתחות מהמוסך. שנייה לפני שהיא נשרפה בחיים. שנייה לפני שהיא מתה. הדמעות התחילו להיווצר בעיניים שלי. כל כך התגעגעתי אליה. כל כך הרבה זמן אבד לנו ביחד... חצי חיים. ובכל זאת, כשראיתי אותה, נרגעתי. הכל יהיה בסדר. אמא פה.

סיפרתי לה הכל. על חיי ברחוב, במשפחות אומנה ובבתי ספר. סיפרתי לה על חיי כחצוי. מהרגע שבו פגשתי את ג׳ייסון על האוטובוס ועד עכשיו.

״ליאו... אני לא מאמינה... ידעתי שיהיו לך חיים קשים, בהתחשב במי שאבא שלך היה, אבל לא תיארתי לעצמי כמה... אני כל כך מצטערת שלא הייתי פה בשבילך. הייתי צריכה להיות פה. כמו... שסאלי בשביל פרסי. אני כל כך רוצה להיות שם בשבילך...״

״אמא... הכל בסדר. אני מתגעגע אלייך כל כך...״

״גם אני אלייך, מיחו.״ היא אמרה. ניסיתי לגעת לה בפנים, לחבק אותה, אבל לא יכולתי. היא הייתה בסך הכל רוח. שריד שמיימי של מה שהייתה פעם.

״א-אני אוהב אותך,״ משכתי באפי, ״את לא יודעת כמה...״

״אני יודעת, ואני יודעת שיש לך לב טוב. תעשה מה שאתה מרגיש. זה בדרך כלל עובד. אם זה לגבי ליאם הזה, או לגבי ג׳ייסון. אני סומכת כל תחושת הבטן שלך.״

״באמת?״

״כן. אני יודעת שכל העולם שלך מתפרק, אבל לפעמים כל מה שצריך כדי לתקן מכונה שבורה זה להקשיב לה. למנגנונים שלה. תקשיב לעצמך, ליאו. זה הכי חשוב.״

״תודה, אמא. אני כל כך אוהב אותך...״

״גם אני אותך, מיחו. תזכור, בכל פעם שאתה צריך אותי...תסמוך על עצמך.״

״אני מבטיח.״ אמרתי וצפיתי ברוח שלה מתפוגגת, ובפעם בשנייה בחיי, עוזבת אותי יתום.