נ.מ. ג'ייסון.

"אתה לא עושה שום דבר במסע הזה. ברור?" ליאו התעקש בפעם המיליארד היום.

"אני אעשה מה שצריך." ניסיתי לשכנע אותו.

"לא. אני אעשה את כל מה שצריך. אתה תנוח."

"בסדר. אבל אני בא איתך."

"אני הולך עם ניקו, עם וויל, ועם הייזל. אנחנו כבר ארבעה."

"אז תהיו חמישה."

"בסדר. חמישה."

"שישה,״ ליאם אמר, ״גם אני בא איתכם."  הוא שכב על אחת המיטות בביתן אפולו, ונראה שכל תנועה, אפילו דיבור, מכאיבה לו.

"אין מצב. אתה פצוע." וויל אמר.שמחתי לראות שהוא סוף סוף מצליח למצוא את הטוב שבאחיו. תקראו לי קיטשי, אבל אני מאמין שמאחורי הקעקוע על הצוואר, הבגדים השחורים, העגילים והפירסינגים, מסתתר שום דבר מלבד ילד מפוחד. בסך הכל בן חמש עשרה.

"א-אני לא יכול להישאר כאן. נירון יודע על מחנה החצויים. הוא יימצא אותי. " ליאם אמר, רועד ובוהה, אפילו לא ממצמץ.

"אני מסכים עם ליאם. אין שום סיבה שהוא לא יצא. זה יכול לעזור להחלמה שלו."

"בסדר, שיצא. אבל שלא תגידו שלא הזהרתי אתכם. התפרים יכולים להיפתח." וויל אמר והחזיק לליאם את היד ועזר לו לקום. למרות שהוא ניסה להסתיר אותה, שמעתי את אנחת הכאב הקטנה שליאם פלט.

"אתה תהיה בסדר?"

"כ-כן. אני חייב להיות." ליאם אמר וניסה לייצב את עצמו.

"ליאו, תגיד להייזל שנצא בעוד רבע שעה. תיקח את התיק שלך. ליאם, תתחיל לארוז תיק."

"יש לי כבר תיק. אפשר לצאת עכשיו."

"אתה בטוח?"

"כן. ארזתי תיק כבר לפני שלוש שנים. תמיד ידעתי שאני אברח, פשוט לא היה לי את האומץ. אתה נתת לי אותו." הוא אמר והסתכל עליי. הוא היה קצת נמוך ממני, אז הוא נאלץ להסתכל למעלה כדי לדבר איתי. בעיניים הכחולות והתמימות שלו, ראיתי את העיניים הכחולות שלי. עוד ילד, שעל הנייר, מושלם למסגרת, אבל הנייר עצמו מלא בכתובות חצי מחוקות, חלקים מעצמו שנאלץ לוותר עליהם בדרך, רק כדי לקבל אהבה. רק כדי להתאים. רק כדי שיום אחד, הוא יהיה מושלם.

"יהיה בסדר. תסמוך עליי."

"א-אני לא יודע אם אני יכול..." ליאם לחש ודמעה זלגה במורד הלחי שלו.

"היי," אמרתי והנחתי את היד שלי על הכתף שלו, "אני יודע שהכל נראה נורא עכשיו, אבל בסוף זה יסתדר. אני מבטיח לך. זה תמיד ככה, אבל דברים חייבים להסתדר בסוף. אתה צעיר וכל החיים שלך לפניך. תמצא לך בית באחד המחנות - או בשניהם. תכיר חברים. תהנה מהחיים. הכל יהיה בסדר. באמת."

"ג'ייסון... לפעמים... אתה מרגיש ש-שאתה פשוט לא מספיק? ש-שאתה לא טוב מספיק? שאף אחד לא אמור ב-בכלל לאהוב אותך?" ליאם גימגם, ופניו היו רטובות לחלוטין מדמעות.

"ב-ברור, ליאם. כולם מרגישים ככה לפעמים. בעיקר בגילך. אבל אין שום סיבה להרגיש ככה. עשית את הדבר הנכון."

"ת-תודה ג'ייסון." ליאם משך באפו. המשיכה הקטנה הזאת באף, המעט ילדותית, יצרה דמעה גם בעין שלי. הילד הקטן הזה, שמרים את משקל העולם כולו לבדו, סוף כל סוף שיחרר את כל המשקל שסחב, ועכשיו הוא צופה בעולם שלו מתנפץ לרסיסים. הוא רק בן 15. לא יכולתי לעצור את עצמי וחיבקתי אותו, נתתי לדמעות שלו להרטיב את החולצה שלי, ולדמעות שלי את החולצה שלו.

"אני מצטער. באמת." הוא לחש לי.

"אני סולח."

נ.מ. וויל.

כשפתחנו את הדלת של וולמארט בפעם המי-יודע-כמה, גילינו יער. כן. יער. עם עצים והכל. בתוך סופרמארקט.

"הוכחתם את עצמכם, בני האלים.

עכשיו עליכם להתכונן.

להיות בסביבה אליה אינכם רגילים,

אחד על האחר ייתבונן.

לימדו זה את התנהגותו של זה,

למען תישמר זהות המתחזה,

ומותו של קרובכם יכאב פחות,

לרשותכם, שבוע, 168 שעות."

הקול של הקטה מילא את היער. כשבחנתי אותו, לא הייתה מילה אחרת לתאר אותו מלבד קסום. היגיוני שאלת הקסם תיצור יער קסום, אבל בשביל מסע חיפושים? זה נדיר מאוד, ממה שהבנתי. מסע החיפושים הזה הוא הראשון שלי, וזה כנראה מסע החיפושים הכי פחות מסוכן שחצוי אי פעם יצא אליו.

"וואו." ניקו אמר וחייך. החיוך שלו תמיד עשה לי טוב. כמו משב רוח בים, בשקיעה, כשהוא יושב לצידי, אני שר ומנגן לו בגיטרה... טוב, לא באנו לדבר על חיי האהבה שלי. בחזרה לסיפור.

כשנכנסנו עמוק יותר אל היער המכונה וולמארט, גילינו שני אוהלים. לצד כל אוהל ניצב שלט. השלטים החליטו שאני, ניקו וליאו נקבל אוהל אחד, וליאם, הייזל וג'ייסון יחלקו את האוהל השני. ממש נראה כאילו האוהלים חולקו בכוונה תחילה לאנשים שסומכים על ליאם ואנשים שלא. זה הגביר את החשד שלי לגביו הרבה יותר. אם אפילו אלה מודאגת ממנו, כנראה שגם אנחנו צריכים. נכנסנו כל אחד לאוהל שלו. אני, ליאו וניקו בהינו אחד בשני ומיד התפוצצנו מצחוק.

"אין לי מושג איך ג'ייסון אכל את זה!" ניקו אמר, "אלו הדמעות הכי מזוייפות שראיתי בחיים שלי."

"הכל יהיה בסדר, ליאם! למרות שאתה ידוע בשקרים שלך ועינית את החבר הכי טוב שלי, אני אסמוך עלייך!" ליאו אמר והניח את היד שלו על הכתף שלי, כנראה מצפה שאני אמשיך את ההצגה.

"אבל אני לא יכול לסמוך עלייך, ג'ייסון," העליתי דמעות בעיניים שלי, "אני בסך הכל ילד תמים ומסכן שכל יקיריו בגדו בו. א-אני לא יודע א-אם אוכל לסמוך על אף אחד." סיימתי את המונולוג קורע הלב שלי וניקו התפקע מצחוק. בכל פעם שגרמתי לו לצחוק הרגשתי כאילו זכיתי בפרס. הצחוק שלו היה טהור. תמים באמת, לא כמו התמימות המזוייפת שליאם הציג.

באמת שהיה מביך להיות קשור לחלאה הזה. להיראות כמוהו. לדעת שהוא זה שצייר לי את הקעקוע. שהוא זה שטיפלתי בו במשך שבועות. שאנחנו חולקים את אותו אבא. את אותו הביתן. את האמון של ג'ייסון. אין לי מושג למה, אבל ג'ייסון בוחר להאמין בטוב שבו. אולי כי זה יותר קל לו. הוא מנסה למצוא נקודת אור בכל הרוע שעובר עליו. בכל הקושי של להשלים עם המוות של עצמו. את האמת שאם אני הייתי ג'ייסון, אולי הייתי נותן אמון בליאם. אולי זה טוב לו. להאמין במשהו. ללכת, כמו עיוור, ישירות לתוך מלכודת, לוע של חיית טרף, כי אם יסתכל, יראה את השיניים החדות שלה. 

"אנחנו צריכים להבין מה אנחנו עושים פה." ניקו אמר.

"נראה לי שזה די ברור, לא? 'להיות בסביבה אליה אינכם רגילים, אחד על האחר ייתבונן. לימדו זה את התנהגותו של זה,למען תישמר זהות המתחזה.' אני עומד להתחזות לג'ייסון, אנחנו בסביבה שאנחנו לא מכירים... אני צריך לנסות ללמוד את ג'ייסון. לנסות להבין את הדפוסים שלו. את שפת הגוף שלו. את הבעות הפנים... הבאתי מחברת כי הנחתי שזה מה שיקרה."

"אתה תרשום את ההתנהגות של ג'ייסון?"

"למה לא?"

"אני יכול לומר לך איך הוא בוכה." ניקו אמר, "כשהוא סיפר לי שהוא גילה שהוא עומד למות, הוא בכה. הוא בכה כמו גיבור. הוא בכה בשקט. כמעט שלא יכולתי לשמוע אותו. כשהבנתי שהוא בוכה, הוא מיד הסתיר את הפנים שלו. הוא חונך לא להראות חולשה. הוא מה שליאם מנסה לזייף."

"אז... פשוט ליאם, רק בפחות קלישאתי?"

"יש בזה משהו."

"זה היגיוני מבחינה כלשהי. אנשים אוהבים לראות את עצמם באחרים. הם אוהבים דברים שדומים ומוכרים להם. היגיוני שליאם ינסה להיות הגרסה המוקצנת של ג'ייסון."

"נכון. בלי קשר, אפשר לשנות קול בעירפול?"

"אני לא יודע, אבל אני יכול לנסות להישמע כמו ג'ייסון." ליאו אמר. הייתי בספק אם הוא באמת יכול. הקול של ג'ייסון היה עמוק, נמוך וצלול, והקול של ליאו היה גבוה וצרוד. (הערת הכותבת: ככה אני מדמיינת את הקולות שלהם. תתמודדו). ליאו כחכח בגרונו.

"זה נשמע טוב?" הוא אמר. מפחיד כמה שזה דמה לקול של לג'ייסון. כמובן, לא במדוייק,  ליאו לא היה מסוגל להגיע נמוך מספיק כדי להישמע כמו ג'ייסון, אבל הגוון היה מדוייק מאוד.

"הרבה יותר מידי טוב. אתה מתחיל להפחיד אותי."

"אם אני מצליח להפחיד את מלך השאול זה בהחלט משהו." ליאו אמר בקול של ניקו. עכשיו גם אני התחלתי לפחד. הקולות שלהם היו בערך באותו הגובה, רק שלניקו היה סוג שונה של צרידות.

"ליאו, איך למדת לעשות את זה?"

"באמת שאין לי מושג," ליאו השיב בקול שלי, "אני פשוט יודע איך לשנות את הקול שלי."

"אתה שר?"

"הו לא, ממש לא. אם אני אשיר האוזניים האיטלקיות הרגישות של ניקו יתחילו לדמם." ליאו ענה וציחקק.

"אתה בטוח?"

"כמעט לגמרי."

"תשיר לי משהו."

"אין מצב. אני לא מכיר אותך מספיק טוב. זה קצת מביך."

"מבין אותך, אבל אם תשנה את דעתך רק תגיד לי."

"בסדר, למרות שזה לא ייקרה בעשור הקרוב,״ ליאו אמר, ״אנחנו צריכים תוכנית.״

״למה בדיוק?״ ניקו שאל. הסתכלתי על ליאו והבנתי בדיוק מה הוא זומם.

״תוכנית להפלת בלונדי.״