נ.מ. ליאו.

נירון חזר כשהוא מחזיק את ליאם מהחולצה וזרק אותו על הרצפה.

״שלא תצפה שנקבל אותך חזרה במשק הבית הקיסרי. איבדת את המקום שלך ברגע זה. אם תעז אפילו להתקרב, תומת מיד כשתגיע."

״ט-טוב... אני לא א-ארצה לחזור.״ ליאם אמר, נאנק מכאבים. כשווידא שנירון רחוק ממנו, הוא צרח. צרחה שלאחרים תישמע כל כך קורעת לב, כל כך אמיתית... אבל לא לי. אני שמעתי את הרוע בקול שלו. את כל הזיוף. הייתי חייב להזהיר את ג'ייסון.

״שמישהו יקרא לוויל סולאס!״

״אני מבין אותך ג'ייסון, ואם אתה חושב שצריך לתת לו הזדנות שנייה, אני לגמרי בסדר עם זה, אבל אני מכיר את ליאם. הוא מנסה להשיג את האמון שלנו. הוא בטח לא נפצע קשה. אולי הוא לא נפצע בכלל. הדם הזה נראה דומה באופן מחשיד למיץ פטל.״

״ליאו, רק בגלל שאתה השתמשת בטריק הזה לא אומר שליאם ישתמש בו.״ (הערת הכותבת: מי פה קרא את החתונה של פרסבת׳ ומבין מה הולך פה?)

״ליאם, נראה שאתה תמיד מאחורי בתור. קודם קליפסו, אחר כך הפציעה בידי חבר/אויב, נשאר לי סנדוויץ׳ חצי אכול בתיק אם אתה רוצה לסיים גם עם זה.״ אמרתי. אני מכבד את ג'ייסון, ולמרות שהשלמנו, ברגע שליאם צרח, ידעתי שהכל מזוייף.

״ליאו... אני מבין למה אתה כועס עליי. גם אני שונא את עצמי. אם רק תיתן לי להסביר...״ ליאם אמר ומשך את המכנס שלי.

״הזכות שלך להסביר הלכה מאז שעינית אותי במחסן.״ אמרתי ומשכתי את הרגל שלי חזרה. אין מצב שאני נותן לתכסיסים שלו לעבוד עליי. אפילו המשיכה הזאת במכנס נראתה לי מחושבת. לסמן לי שאני בעמדת כוח, והוא הילד הקטן והתמים שצריך עזרה... אני רוצה להקיא רק מלחשוב על זה.

״אתם בסדר? שמעתי על הקרב... מישהו נפצע?״ וויל וניקו נכנסו מהדלת הראשית.

״היי, תראה ליאו, העלוקה שלך חזרה.״ ניקו אמר והחווה במבטו לכיוון ליאם.

״הוא פצוע. תטפל בו, בבקשה...״ ג'ייסון התחנן.

״אין מצב. אני לא מטפל באויבים.״ וויל התעקש. תמיד אהבתי את הבחור.

״וויל... אחי... אני מצטער...״

״אין לך שום זכות לקרוא לי ׳אחי׳. תלעס קצת אמברוסיה ותקווה שזה יעבוד.״ וויל אמר וזרק לליאם אמברוסיה. הוא לקח אותי הצידה, ״אמברוסיה וקצת שיקוי אמת באדיבות ביתן הקטה.״

"סוף סוף, עוד מישהו שמדבר בהיגיון. שני אלה חושבים לתת לו סיכוי נוסף. בטח. כאילו הוא לא מרגל בשביל נירון ממש עכשיו." אמרתי. בזווית העין ראיתי את ליאם רועד ונאנק.

"זה כל כך ברור שהרעידות האלו מזוייפות. תעשה קצת מחקר, באמת!" וויל אמר.

"רגע..."

"מה?"

"ליאם לא צריך לדעת שעלינו עליו."

"למה אתה מתכוון?"

"אם הוא מרגל בשביל נירון, ונירון ידע שהבנו מה הוא מנסה לעשות, הוא ייבטל את התוכנית שלו וימצא דרך אחרת להכשיל אותנו. עכשיו, אנחנו יודעים מה התוכנית שלו, אנחנו יכולים להכשיל אותו בלי שהוא יצפה לזה."

"אני אוהב את הדרך שבה המוח שלך עובד."

"אני צריך את העזרה שלך."

"אני איתך."

"לך, תהיה הרופא הצעיר, החתיך והמיואש שאתה. שלוש... שתיים... אחת... אקשן!" אמרתי ו-וויל ניגש אל ליאם.

"אני חייב להודות, הוא באמת לא נראה טוב." וויל מדד לליאם דופק. הוא עדיין נראה קצת עצבני. מושלם. אפילו לא הייתי צריך להדריך אותו.

"אתה בטוח?" שאלתי את וויל, וכמו שציפיתי, ליאם עיוות את פניו בכאב, "וואו. זה כנראה רציני..."

"א-אני כל כך מצטער, ליאו... נירון... הוא ביקש ממני... התוכנית..." הוא סיים בצרחה מלאת כאב. ליאם קלאסי.

"אז אתה אומר שהיית האידיוט שאתה רק בגלל קיסר רומאי מטורלל שאיכשהו עדיין בחיים? ובגללו גנבת לי את החברה ועינית אותי במרתף?"

"אני יודע שאני חייב להיות משוגע כדי לצפות שתסלח לי... אבל בבקשה... ר-רק תחשוב על זה..."

"אני אחשוב... אל תדאג." אמרתי.

"באמת?"

"באמת."