לפני שתקראו את הפרק, אני חייבת להזהיר אתכם, הוא מכיל תיאור של עינויים. תהנו :) 

-צחוק מרושע-

נ.מ. ליאו.

הדמות לבושת השחורים גררה אותי למחסן של וולמארט, לא לפני שיצרה מגן קסום שמנע מג'ייסון והייזל להגיע אליי. הדמות הושיבה אותי בכוח על כיסא,  קשרה אותי בחבלים ועצרה כל התנגדות שלי בקלות. הדמות הסתובבה בחלל שנוצר בתוך המגן ונראה שהיא מדברת דרך אוזנייה. 

מכיוון שהייתי קשור, התחלתי לשים לב למראה של הדמות. הבגדים של הדמות אומנם היו שחורים, אבל צמודים מאוד. מבנה הגוף לא השאיר מקום לספק - הדמות היא גבר. הוא היה שרירי וגבוה ממני בבערך עשרה סנטימטרים. הייתה לו שרשרת של מנעול על הצוואר.

"היי, רוצה לראות קסם?" אמרתי לדמות.

"אתה לא יכול לשרוף את החבלים האלו, ואלדס. חשבתי על הכל מראש."  הדמות ענתה בקול מעוות. איך הוא ידע מה חשבתי לעשות? איך הוא ידע מי אני בכלל? 

"מי אתה?" אמרתי כמו כל דמות חטופה בכל סרט או סדרה אי פעם.

"אתה באמת לא מזהה אותי, ליאו?"

"חליפת הנינג'ה די מקשה על יכולות הזיהוי שלי." אמרתי והוא צחק. הוא התחיל להוריד את מסיכת הנינג'ה/ כובע הגרב שלו וחשף עגיל שחור - כסוף על אוזן ימין שלו, פירסינג באף, קעקוע על הצוואר, עיניים כחולות - קרות כקרח ושיער בלונדיני מתולתל. 

"מה אתה חושב, מחמיא לי שחור?" ליאם אמר. 

"הלב שלך תמיד היה כזה. שחור ומצומק."

"מי אמר שזה דבר רע?"

"אני. מה עשית לעצמך? פירסינגים? קעקועים? עגילים? שרשראות?"

"קליפסו אוהבת את זה. היא רצתה ילד רע אמיתי, לא זיוף. אחד שיש לו אומץ להתקעקע, לא אחד שמקעקע את עצמו בטושים." הוא אמר והצביע על הקעקוע שלו, ורדים חסרי כל משמעות.

"אתה לא בן חמש עשרה? מי בכלל הסכים לקעקע אותך?"

"עשיתי את זה בעצמי. קיעקעתי גם את וויל סולאס לפני חודשיים, יש לו עכשיו שמש על הפיטמה."

"למה שהשמש על הפיטמה של וויל סולאס תעניין אותי?"

"ממה שראיתי, אתה אוהב לדחוף את האף שלך בקעקועים של אחרים. עכשיו, אתה בטח תוהה-"

"השרשרת."

"מה?"

"השרשרת. של המנעול. ל-לקליפסו יש את המפתח, נכון?" אמרתי. ליאם חייך. בפעם הראשונה בחיי, ראיתי הבדל משמעותי בין ליאם לבין וויל. החיוך של וויל היה נינוח. שליו. החיוך של ליאם היה נוקשה וניזון מכאב. 

"לקליפסו יש את המפתח."

"כל כך רומנטי."

"היא אוהבת את זה. היא רוצה להרגיש שהייתי נוקשה לפניה. שהיא היחידה שפורטת על מיתרי הלב שלי," הוא צחק, "היא הטיפוס שאוהב בחורים רעים עם צד טוב ששמור רק בשבילה. אני נותן לה להרגיש מה שהיא רוצה."

"למה אתה מתכוון?" שאלתי. ליאם לקח בובת תצוגה מאחת הפינות של המחסן, שיחק לה בפיאה וחיבק אותה קרוב לחזה שלו.

"ק-קליפסו, אני מרגיש ש-שאת היחידה שבאמת מבינה אותי... אחרי כל כך הרבה זמן..." הוא התייפח ומיד חייך.

"אתה פשוט מגעיל אותי."

"כנ"ל. איפה הייתי? אה. אתה בטח תוהה מה אני עושה פה. מכיר את נירון? קליגולה? קומודוס? טוב, אז הם עדיין בסביבה, והם שלחו אותי להחליש אתכם."

"להחליש אותנו?"

"כן. את מחנה החצויים. למה חשבת שהופעתי בדיוק אחרי הקרב נגד גאיה? חשבת שפשוט פיספסתי אותו?"

"האמת שלא הקדשתי לך כל כך הרבה מחשבה, ליאם." 

"טוב, אני יודע למי כן הקדשת מחשבה," הוא אמר וקיוויתי שהוא לא מתכוון למי שאני חושב שהוא מתכוון, "קליפסו. למה שאני בכלל אצטרך אותה? היא סתם עוד אחת מאלף. יש הרבה יותר יפות במחנה החצויים. היא מכשפה, ליאו. מכשפה. כמו מידאה. אנחנו צריכים כאלה בכוח שלנו. אז אם אני צריך ללחוש לה באוזן ולבכות לה מידי פעם, זה מה שאני אעשה." ליאם אמר. זה הפתיע אותי, למרות שכנראה הייתי צריך לראות את הסימנים. למרות שליאם הוא בן אדם מזעזע, הוא חלק מהמשפחה הגדולה והדפוקה שלנו. הוא בכל זאת חצוי. למה שחצוי ירצה להזיק לחצוי אחר?

"יופי, את זה שאתה שקרן מניפולטיבי אני כבר יודע. מה אני עושה פה?"

"אתה כאן כי אני צריך, כמו שאמרתי כבר, להחליש את החצויים. מפתיע, לא? בפעם הראשונה שראיתי אותך הייתי בטוח שאתה חצי גמד."

"אתה בסך הכל מטר שבעים, זה לא שאתה ענק, למרות שמבחינה קוגנטיבית אתם די שווים." 

"תהיה יפה ותשתוק בזמן שאני מכין את הדברים, טוב?" ליאם אמר וקשר לי את הפה בחולצה. הוא שיחרר אותי מהכיסא ומיד יצר עוד מגן, כמו הקודם, אבל קטן יותר. המגן יכל להכיל בערך עוד שלושה אנשים חוץ ממני אם נצטופף מאוד. 

"תגיד, ואלדס, שמעת על פואנה קוליי?" ליאם שאל, "שיטת עינויים מפורסמת ברומא העתיקה. אני אדם נחמד, אז הקלתי עלייך. אני לא אזרוק אותך לשק עם חיות טרף, אלא לשדה כוח עם נחש אפעה." הוא אמר. ניסיתי להתנגד. נחשי אפעה הם זן קטלני והכשה אחת יכולה להרוג בן אדם. "אל תנסה להתנגד. אתה עדיין לכוד בשדה הכוח." ליאם אמר. הוא הרים כד שהיה בקצה המחסן ושיחרר ממנו נחש באורך בערך 70 סנטימטר, בעל כתמים חומים על גופו. הנחש נע לתוך שדה הכוח וליאם אטם אותו אחריו. מכיוון ששדה הכוח היה שחור, הוא נתן את האשליה שעכשיו לילה, זמן הפעולה העיקרי של נחשים. 

הנחש נע לכיווני. תחושת הבטן אמרה לי שאסור לי לזוז.  שכבתי וניסיתי להיראות כמה שפחות מאיים. אבל לליאם היה קסם. ליאם הטיל עליי או על שדה הכוח לחש שהפך אותי למאיים יותר. הנחש צירצר והתקדם לכיווני. שדה הכוח הלך וקטן. הנחש עלה על הבטן שלי והמשיך לזחול. כשהוא הגיע לצוואר שלי, הוא נשך אותי. שיחררתי צרחה בגובה שלא הייתי מסוגל להשמיע מאז בית הספר היסודי. הנשיכה הרגישה נוראית - כמו שני חיצים מורעלים ישר לצוואר. 

למרות כל הכאב שלי, הנחש המשיך בשלו. הוא זחל עד שהגיע ליד ימין שלי, וגם שם נעץ את ניביו. הפעם התאפקתי ולא צעקתי, כי הבנתי שיכול להיות שאני מאיים עליו. ידעתי שאסור לי לזוז, כדי שהארס לא ייתפשט, אז נשארתי לשכב במקום. 

הנחש המשיך לזחול והעניק לי נשיכה נוספת בבטן התחתונה. התקפלתי מרוב כאב. הוא נעץ את השיניים שלו עמוק יותר מבפעמים הקודמות, באיזור רגיש יותר. הכאב היה בלתי נסבל. הסתכלתי על פרק כף היד שלי, שכבר נהיה אדום ונפוח מהנשיכה. 

שדה הכוח המשיך להתכווץ ולסגור עליי ועל הנחש, שבינתיים הספיק להכיש אותי גם בגב. הבנתי שהניסיון שלי להישאר שקט לא באמת משנה לנחש, ושיחררתי צעקה נוספת. ההכשות הראשונות כבר התחילו לצרוב. הכל היה מטושטש, ונראה שהחיים הסתכמו למין רצף של הכשה, צרחה, כאב. שכבתי מקופל וצורח במשך המון זמן. המקום היה קר, אבל ההכשות שרפו לי כל כך ולא הייתי מסוגל להחליט אם חם לי או קר לי. 

אחרי כמה צעקות, לא הצלחתי לספור כמה, איבדתי את הקול לחלוטין. הארס זרם בוורידים שלי וממש יכולתי להרגיש אותו. הנחש סוף סוף ירד ממני ושדה הכוח הפסיק להתכווץ. עצמתי את העיניים וכנראה שאיבדתי את ההכרה, כי כשפקחתי אותן שוב ראיתי פרצוף מחייך, בעל שיער בלונדיני והרבה יותר מידי עגילים רוכן מעליי.

"איך אתה מרגיש?" ליאם אמר באכפתיות מזוייפת, "אמרתי, איך אתה מרגיש?!" ליאם שאל ובעט בי. "אוי...איבדת את הקול? מסכן."

"ת-תשמור עליה, חלאה." אמרתי בלחישה כששדה הכוח וליאם נעלמו.