היי, ברוכים הבאים לפאנפיק החדש שלי 👋

אם אתם חדשים פה, ברוכים הבאים ואם הכרתם אותי מהפאנפיקים הקודמים, נחמד לראות אתכם שוב :)

מקווה שתהנו 🤍

***********************************************************

נ.מ. ג'ייסון.

מה הייתם עושים אם הייתם יודעים בדיוק איך ומתי אתם תמותו? טוב, זו בדיוק ההתלבטות שעמדה לפניי, אז נוכל לחשוב ביחד. אני ג'ייסון גרייס, בנו של יופיטר ואני עומד למות. הסיבילה מקומאי ניבאה את המוות שלי לפני כמה ימים. לא יכולתי להגיד לאף אחד, בטח שלא לפייפר. אני לא מסוגל לשבור גם את הלב שלה.

"ג'ייסון? הקיר לא יכול להיות עד כדי כך מעניין..."

"סליחה ניקו... אני פשוט..."

"אין צורך בתירוצים. אני רואה שמשהו מטריד אותך, והילת המוות מסביבך לא בדיוק תורמת לזה."

המשכתי לבהות בקיר, הוא לא היה מעניין, אבל העדפתי להתמקד במשהו. זה עדיף מלחשוב על הבעיות שלי.

"תראה, אני לא אלחץ עלייך. אני יודע איך זה מרגיש."

"לא, ניקו, אתה צריך לדעת. הסיבילה מקומאי... היא..."

"אתה לא חייב להגיד אם אתה לא רוצה." ניקו אמר, מה שהבהיר לי שאני חייב להתחיל למצוא מילים.

"במשך כל הנבואה, היא דיברה בחידות, כמו מנחה של שעשועון טריוויה או משהו, ובסוף היא... היא אמרה 'אתה לא תשרוד את המסע, בנו של יופיטר,' בלי חידות. אני עומד למות, ניקו." אמרתי והקול שלי נשבר.

"האמת, ש...הילת המוות הזאת, היא כבר חודשיים ככה. חיכיתי שאתה תגיד לי מה קרה."

"ניקו... מה לעשות? אני אקריב את עצמי, אם זה מה שדרוש, כמובן, אבל להשלים עם זה?"

"ששש," הוא אמר, ושם את האצבע שלו על השפתיים, "אל תדאג, זה בדיוק כמו להירדם. צריך להשלים עם הסוף, לחבק אותו."

הוא הושיט לי את חבילת הטישו מהשידה. "אין צורך לבכות, אדם באמת מת רק כשכולם שוכחים אותו. ואני נשבע על נהר סטיקס, שאני לא אשכח אותך, ג'ייסון גרייס."

הוא יצא מהחדר שלי בפנימייה במסע צללים, נעלם בדיוק כמו שהופיע.

השלכתי את עצמי על המיטה. אם אני עומד למות, לפחות שאני אקבל קצת שינה טובה.

"יקירי?" שמעתי קול נשי, "ג'ייסון?"

"כן?"

"שלום, ג'ייסון." הרמתי את המבט שלי ומצאתי את עצמי מול גרסה... שונה, שונה ומוזרה מאוד של פייפר. היא נראתה כמו פייפר, אבל שמתאמצת להיות יפה – מה שלא תאם את ההתנהגות של פייפר בכלל.

"אפרודיטה."

"בהחלט, זהו שמי."

"מה את רוצה?"

"אני רק דואגת לבת שלי." היא נקשה באצבע שלה והופיעו מיליוני קישוטים ורודים בכל רחבי החדר. במרכז, נערך שולחן למסיבת תה, שלא ידעתי ולא רציתי לדעת איך הוא היה מסוגל להיכנס לחדר. "ככה יותר טוב." היא אמרה. "פייפר מאוד אוהבת אותך, ג'ייסון. אני לא רוצה שישבר לה הלב כשתמות. ברור, שיברון לב הוא דבר מדהים, בסופו של דבר, אבל אני לא מוכנה שהבת שלי תעבור אותו."

"אז מה את רוצה ממני?"

"תביים ריב. אני מכירה את פייפר הקטנה שלי כמו את כף ידי, אני יכולה להגיד לך בדיוק מה היא תענה לכל שאלה. היא תשנא אותך, ומפה לשם תיפרד ממך."

"מה? לא! פייפר..."

"זאת הדרך שהכי פחות תכאיב לשניכם."

"בשניכם את מתכוונת לפייפר, נכון? ממתי אכפת לך ממנה בכלל?"

"אכפת לי מהבנות שלי, אם אתה תוהה." היא לגמה מספל התה שלה.

"ומהבנים?"

"כן, גם מהם." היא הצביעה על השולחן וכמו משום מקום הופיעו שם ניירות.

"האמת, שכבר עשיתי את העבודה בשבילך. אל תשנה כלום, אלו בדיוק המילים שיגרמו לפייפר שלי להתעצבן."

שתקתי. איך אני אמור לריב עם פייפר, ואפילו יותר גרוע, ריב שנכתב על ידי אמא שלה?

"אני חושבת שאתה רוצה לומר תודה."

"הוא לא." אמר קול שמיד זיהיתי כפרסי.

"לכי לאיזה ענן ותירי חיצים בזוגות אוהבים, אמא של מלכת היופי!" אמר קול שני – הקול של ליאו. או שהיא נעלבה, או שהיא החליטה להקשיב לליאו, כי היא נעלמה.

"הבחור עם החיצים זה קופידון."

"אוי, סופרמן, אני לא עד כדי כך טיפש! זה היה תרגיל הסחה מחוכם! ותראה – הוא עבד!"

"בוודאי! אני וליאו תכננו את הכל מראש! אווו, מה זה?" פרסי הצביע על ערימת הדפים שאפרודיטה נתנה לי.

"הריב הבא שלי ושל פייפר."