אהא, ליידיז אנד ג'נטלמן, עשינו את זה.

3000!!

תודה רבה רבה לכולכם!

אזז עכשיו... לרגע שכולם חיכו לו... הריאיון!!

*****************************

לכבוד הריאיונות, ארזתי תיק ונסעתי לסניף הוולמארט הקרוב למחנה החצויים כדי לנסות לראיין את הדמויות בסביבה הטבעית שלהן. מצאתי שישה חצויים: הייזל, וויל, ליאו, ליאם, ניקו וג'ייסון, כולם נמצאו על הרצף בין לחוצים מאוד למשועממים עד מוות. ככה זה במסע חיפושים בתנאים נוחים, עם הרבה זמן, ובואו נודה באמת, בלי מטרה אמיתית. 

"שלום?" אמרתי. ג'ייסון, ניקו וליאם זינקו לכיווני עם נשקים.

"מי את ומה את עושה פה?" ליאם שאל.

"היי, תוריד את החרב, ניקו! גם אתה, ליאם!" הרמתי ידיים, "הכל בסדר." אמרתי. ג'ייסון הנמיך את החרב שלו, אבל ניקו וליאם השאירו את החרבות שלהם מכוונות אליי.

"את... יודעת מי אנחנו?" ניקו שאל.

"תאמין לי,  אני יודעת עליכם יותר פרטים ממה שאתם יודעים על עצמכם. למשל אתה, ניקו די אנג'לו, בנם של האדס ומריה די אנג'לו, בן 15 - אלא אם כן סופרים את השנים שהיית במלון לוטוס - מה שהופך אותך לבן 79,  בן זוגו של וויל סולאס, יש לך את הכוח להרוג ולזמן את המת-"

"הבנתי. את יודעת עלינו הכל."

"היי,  אם את יודעת עלינו הכל, אולי תגידי לי אם בלונדי כאן עדיין משקר לנו?" ליאו אמר והחווה בידו אל ליאם.

"אמרת שתפסיק לקרוא לי ככה!"

"מתי? אני לא זוכר שנשבעתי על נהר סטיקס..."

"אוי, תפסיקו לריב!" נבחתי, "כל מה שאני צריכה זה לשאול כל אחד מכם כמה שאלות. זה בסדר?" 

"כן... די משעמם פה בכל מקרה." ליאו אמר.

"יש פה מקום יותר... פרטי?" שאלתי.

"את יכולה להשתמש בשירותים." וויל הציע.

"איכס!"

"תירגע, ג'ייסון, היא רק רוצה ריאיון! לא לזמן שם מתים, כמו שמישהו ניסה לעשות..."

"לא ידעתי שהסנדוויץ' יסתום את האסלה, וכבר ביקשתי סליחה!"

"אתם פשוט בלתי נסבלים."

"אני מתאמץ מאוד להיות מעצבן, א-"

"אל תעליבי את היכולת שלי לעצבן." השלמתי את המשפט שלו.

"אוקיי... זה היה קריפי."

"ליאו, בוא לשירותים. אתה ראשון."

"זו הפעם הראשונה שבת מזמינה אותי איתה לחדר סגור!"

"אתה ממש דוחה, אתה יודע?" ניקו שאל.

"ביי!" ליאו אמר והראה לי את הדרך לשירותים.

ליאו

באופן מפתיע, השירותים ביער וולמארט היו מדהימים. האווירה בחדר הייתה נעימה - משהו בשילוב הקול של הרגליים שלי דורכות על רצפת העץ והאור הנעים של הנרות, ואולי זאת הייתה האמבטיה, שכמובן, לא הייתה סתם אמבטיה, אלא מן ג'קוזי או בריכה. ליד האמבטיה ניצבו שני כיסאות נוח וקיר מאבנים, והאסלה עצמה הייתה בתא נפרד, כך שלא היינו צריכים לראות אותה. 

"את יכולה לשבת לידי, את יודעת." ליאו אמר והצביע על כיסא הנוח שלצידו.

"זה לא המקום האידיאלי לריאיון... אני צריכה לראות את הפנים שלך כשאני שואלת שאלות."

"אז תשבי באמבטיה." הוא חייך.

"מה?"

"תשבי באמבטיה." הוא אמר, ועם ליאו ואלדס לא מתווכחים, אז ישבתי באמבטיה, בלבוש מלא ובלי מים, ומולי, בכיסא נוח ישב ליאו ואלדס, שהדליק מחדש כמה נרות שנכבו בעזרת האצבע שלו.  הנה משפט שאף פעם לא חשבתי שאכתוב. 

"אתה מוכן להתחיל?"

"נולדתי מוכן." 

"השאלה הראשונה היא  'ליאו, אתה מאמין לחרא או לא?' לגבי ליאם. עוד מגיבה שואלת 'אתה כבר מאמין לליאם? הרי עזרת לו עם המתיחה...' "

"ברצינות? ליאם? זה מה שאתם בוחרים לשאול עליו?"

"למה אתה מתכוון?"

"נמאס לי שכל הסיפור שלי נכתב על ידי ילד בן 15. הוא לא קשור אליי, הוא לא מחליט את ההחלטות שלי, ואיכשהו, הוא בכל זאת מסובב את כולנו על אצבע אחת. את האמת שפיתחתי חסינות לבחור. אני אף פעם לא אאמין לו לגמרי, לא ב100%, אבל אני כן מסוגל להבין מה יש מאחורי כל השקרים שלו. רק מישהו שחווה כאב יכול לזייף כאב אמיתי כל כך. אבל לא משנה כמה כאב יש בעיניים הכחולות היפהפיות שלו, או איך שג'ייסון לא יתאר אותן, אני עדיין לא סובל אותו. מה שהוא עושה ועשה לא היה בסדר, ושום כאב לא מצדיק גרימת כאב לאחרים. "

"זה מוביל אותנו לשאלה הבאה די יפה, ' כמה אתה שונא את ליאם?' "

"שוב ליאם, כמובן. אני לא סובל אותו. בכלל. כל מבט בכיוונו גורם לי בחילה. הוא משתמש ביכולות שלו לנצל אנשים במקום לעזור להם. זה נוראי בעיני. יש לי אליו מעט סימפתיה - הסימפתיה המינימלית בין יתומים, אבל היא ממש לא מצליחה לפצות על כל מה שהוא עשה לי. הבחור ניסה להרוג אותי לפחות פעמיים!"

"אתה מאמין שהוא עדיין משקר?"

"גם אם הוא רוצה להשתנות,  וגם אם הוא משתנה, תראי מה קרה במתיחה עם קליפסו - הוא חייב להוסיף שקר קטן בין לבין. להוסיף עניין לחיים. זה סוג כזה של אנשים,  הם חייבים את השקר בשביל להנות."

"השאלה הבאה היא איך שמעת את הווידוי של ניקו לפרסי."

"קוסם אמיתי לעולם לא מגלה את הסודות  שלו." הוא חייך.

"מגיבה אחרת שואלת שואלת 'למה אתה כזה חתיך?'"

"אני? חתיך?" הוא העמיד פנים שהוא מסמיק ועשה שריר, "תודה, מאמאסיטה."

"וכדי להחזיר את הביטחון העצמי שלך בחזרה לרצפה,  למרות שאני חייבת לומר שאתה באמת חתיך, השאלה הבאה היא האם המוח שלך עובד."

"אני די בטוח שכן. הוא אולי לא עובד הכי טוב, אבל הוא עובד."

"אותה המגיבה שואלת למה היא לא הייתה מסוגלת לכעוס עלייך אחרי שנישקת את הייזל. "

"כי בנות פשוט לא יכולות לעמוד בפני.  הן לא יכולות אפילו לנסות לכעוס." הוא קרץ.

"ולשאלה האחרונה. אתה יכול להסביר לנו את כל עניין האתה-הופך-לג'ייסון-וג'ייסון-הופך-אלייך, וגם מה הקשר של ליאם לכל זה?"

"תקשיבו טוב, זה עומד להיות מורכב," הוא כיחכח בגרונו, "ג'ייסון צריך להיפרד מפייפר כי אפרודיטה אמרה לו, אל תשאלו אותי למה. ג'ייסון לא מסוגל להיפרד מפייפר, וכאן אני נכנס לתמונה. בעזרת הקטה, אני אהפוך לג'ייסון ואעצבן את פייפר כדי שהיא תיפרד ממני/מג'ייסון, ובאותו הזמן הוא יהיה אני ויחייה את חיי. לאחרונה גילינו שג'ייסון לא בדיוק שחקן זוכה פרסים, ובגלל זה ליאם נדחף. למרות שאני שונא אותו, לצערי, יש לו כישורי משחק מדהימים, והוא גם מכיר אותי מאוד טוב בגלל פרוייקט ריגול שהוא עשה עליי בשביל נירון,  והוא מלמד את ג'ייסון איך להיות אני."

"זה...  מבלבל."

"תאמיני לי, אנחנו יותר מבולבלים."

ליאם

"היי, כאן הריאיון?" ליאם שאל והציץ לתוך השירותים.

"כן, אתה מוזמן להיכנס." אמרתי. ליאם נכנס לחדר. אה,  שכחתי לציין, הוא נכנס עם נחש אפעה באורך 70 סנטימטרים כרוך על הצוואר שלו.

"הכל בסדר?" אמרתי וקמתי כדי לנסות להפריד ממנו את הנחש.

"הכל טוב, זה הנחש שלי, דיאבלו. הוא לא מזיק. טוב, אלא אם כן אני אומר לו להזיק."

"זה הנחש ש..."

"כן. די אירוני שלנחש שהכיש את ליאו יש את השם שדודה שלו נתנה לו." ליאם אמר וליטף את דיאבלו ושניהם חייכו (אם נחשים יכולים בכלל לחייך) . באופן מוזר, הם נראו... שמחים. מאושרים. היה בזה סוג של קסם.  קסם מוזר, אבל בכל זאת, קסם.

"איתך אני רוצה להתמקד בתגובות, בנוסף לשאלות. אני אקריא לך כמה תגובות ותגיד לי מה אתה חושב," אמרתי והוא הינהן, "אני יודעת כל מני דברים ואני אשמח לחלוק איתך את הידע. לדוגמה, אתה דפוק. דפוק בשכל. ומעוות (אתה באמת עינית מישהו באותה שיטה שאמא שלך מתה בה). ויש לי ידע אחרון לחלוק איתך: אי שם ברחבי הארץ אלפי פאנגירליות זועמות מתכננות את מותך בשקט." 

"זה... אינטנסיבי, " הוא אמר. וראיתי פחד בעיניים שלו, "אני מתחרט על מה שעשיתי לליאו. אף אדם לא צריך לחוות חוויה כזאת, אבל היו לי המניעים שלי. אני יכול להבטיח לכם שגם ליאו לא חף מפשע. אם מתעלמים גם מהמניעים שלו, או בעצם מגאיה שעודדה אותו לעשות את מה שעשה, ליאו שרף את אמא שלו בחיים. הוא הרג אותה, אם נלך בשיטה שלך."

"ליאו הוא רוצח בעיניך?"

"מפחיד לחשוב על זה ככה, אבל אם עליי חושבים בצורה הזאת, למה לא על ליאו?"

"לתגובות הבאות, 'למה כל המעצבנים נופלים דווקא על אפולו', 'ליאם תמיד תזכור שאנחנו שונאים אותך', 'ליאם מצטער בשביל ניקו? וואו, וחשבתי שראיתי הכל.', 'הו וואו, לליאם יש רגשות??', 'וואו, וקיים מישהו חכם שיסמוך עליך?', 'ליאם, תעשה לנו טובה ותתפוצץ', 'אני מקימה את אגודת 'הורגים את ליאם בעינויים' מי מצטרף?'..." המשכתי להקריא לו את התגובות, והוא רק צחק. 

"עיוורים... פשוט עיוורים," הוא מילמל, "כל מה שהם מחפשים זה שעיר לעזאזל, ואני השעיר הכי נוח שאפשר... הם בוודאי חושבים שאני רשע, באמת, תסתכלו על עצמכם..." הוא המשיך לצחוק, אבל זה לא היה צחוק רגיל. זה היה צחוק של לעג. צחוק כמעט מרושע, אבל מלא בשמחה אמיתית. מלא ברוגע. לא היה לי ספק - ליאם יודע שהוא צודק.

"את האמת שכמה מהמגיבות שואלות את השאלה הזאת בדיוק - אתה רשע?"

"״רשע? זה מה שאתן חושבות שאני? היחיד שמגדיר מי רשע ומי טוב הוא מספר הסיפור, ותאמינו לי שאם אני הייתי מספר את הסיפור, כל מחשבה שאי פעם הייתה לכן על עצם היותי רשע הייתה נעלמת. מה הייתן חושבות אם הייתי לובש היום את הג׳קט השחור במקום את הלבן? זה היה הופך אותי ליותר רשע? או אם במקום נחש הייתי מחזיק ביד כלב? זה היה הופך אותי לגיבור? מי אמר שאני לא כמו שאר החצויים? שאני לא טוב, כמוהם. הם ממלאים את הפקודות של האלים, ואני מילאתי את של נירון. אתן חושבות שפרסי ג׳קסון יצא לחפש את הברק הראשון של זאוס כי הוא חשב שזה מה שנכון לעשות? ממש לא! פרסי ג׳קסון יצא לחפש את הברק הראשון כי האשימו אותו בגניבה. כי הוא פחד למות. פחד שזאוס יהרוג אותו. ומה איתי? אני פחדתי שנירון יהרוג אותי. בגלל זה מילאתי את הפקודות שלו. בדיוק אותו הדבר. שנינו היינו רק בובות על חוט, עם אדונים שונים. נירון וזאוס. נירון אפילו לא רשע. גם הוא וגם זאוס רוצים שליטה שלא מגיעה להם, אז הם לקחו אותה בכוח - ואם מוות של חפים מפשע הוא מה שמפריע לכן, אני יכול להבטיח לך שזאוס הרג יותר אנשים.

 אם אתן עדיין כועסות על ההשוואה שלי לפרסי, הנה עוד מקרה שבו הפרוטגוניסט שלכן היה בדיוק כמוני. להפעיל מניפולציה על טיטאן, להשכיח ממנו את כל העבר שלו, רק כדי שהוא יחשוב שהוא חבר שלו, זה לא רשע טהור? או אם ניקח, למשל, את ג׳ייסון, הגיבור שלכן כרגע, הוא הולך לרסק לפייפר את הלב, לשבור אותו לחתיכות, ובשביל מה? הוא ממילא ימות, מה אפרודיטה יכולה לעשות לו? הוא לא גרוע יותר ממני? אם ג'ייסון היה גיבור, הוא היה מביט לפייפר בעיניים, ואומר לה, "פייפר, אני עומד למות. אני מצטער שאני עוזב אותך, אבל אני חייב. רק רציתי שתדעי." ולאפרודיטה, הוא היה אומר שאין מצב שהוא ישבור לפייפר את הלב. כי גיבורים לא שוברים לבבות. אבל ג'ייסון גרייס לא גיבור. הוא גיבור בערך כמוני, אבל לי לפחות הייתה מטרה. אני לפחות הייתי הבובה של אדון, שלמרות שהייתי רק עוד בובה שאפשר להחליף בקלות, האדון היה מטפל בי בכפפות של משי. הוא היה אבא שלי. אבא נוראי, אבל בכל זאת אבא. לא כמו זאוס, שבקושי מחייך לג׳ייסון, או הרמס, שפגש את הבן שלו, לוק, רק פעם אחת בכל חייו. נירון התנהג אליי כאילו אין לי תחליף. הוא אהב אותי, לא כמו האלים. 

אז אם אתן עדיין שואלות את עצמכן אם אני רשע, אני מציע לכן להחליף את השאלה ל״למה דווקא ליאם רשע.״ כי הרשע יכל להיות ליאם, אבל הוא גם יכל להיות אוריון, הוא יכל להיות ג׳ק, או מג, או כל אחד מילדי משק הבית הקיסרי. הוא יכל להיות פרסי, או ג׳ייסון או ליאו, אם רק תתאמצו מספיק. אם רק תקראו מעבר לשורות הכתובות, ותכתבו דעה משל עצמכן - לא את הדעה שכתב לכן הגיבור , ואתן עוקבות אחריה בעיניים עצומות, בלי אפילו להטיל ספק באמינות שלה. כי אין גיבור - ואין נבל. יש רק מספר. אז אני שואל אתכן בחזרה - למה אתן רואות דווקא אותי כרשע. למה אני זה שהחלטתן לבחור כשעיר לעזאזל של ליאו, או של ג'ייסון או של וויל, ואני מצפה מכן לענות לי ברצינות."

"ליאם... לא היה לי מושג שאתה מרגיש ככה."

"כל 'נבל' מרגיש ככה. כל אחד מרגיש ככה. כולם רוצים לצאת מהמשבצת שהקציבו להם,  של 'החכם' או 'הטיפש' או 'המצחיק', רק חלק אמיצים מספיק כדי להגיד את זה בקול."

"יש שאלה גם על זה. אתה טוב?"

"מה זה טוב בעצם? סליחה על שיעור הפילוסופיה, אבל אני צריך תשובה על השאלה הזאת לפני שאני אענה על השאלה ששאלתן אותי. איך אתן מגדירות טוב? אם אתן מתכוונות שאני מנסה לצאת ממשבצת ה'רשע', אז כן, אני לגמרי טוב. אם אתן מתכוונות שאני הפרוטגוניסט של הסיפור הזה, אז לא, אני רשע. אבל אני יכול להיות פרוטגוניסט של סיפור אחר. זה מה שאני מנסה להגיד לכן. אין טוב. אין רע. הכל תלוי בנקודת המבט."

"מעניין... אתה רוצה לסיים בעוד תגובה?"

"למה לא? הן הצליחו להצחיק אותי.."

"הנה היא: '*מכחכחת בגרוני ברשמיות* ליאם נירון קינג, אתה ראשי לקחת איתך הביתה את האוסקר בלהיות חרא, זאת מכיוון שהיית חרא באופן יוצא דופן ולא יכולנו להתעלם מכך. באי אהבה רבה, משמוליקה' "

"שמוליקה יקרה, לצערי הרב, לא אוכל לקבל את האוסקר בלהיות חרא, מכיוון שקודם כל, אין אוסקר כזה, שנית, השם השני שלי הוא לא נירון - ואני לעולם לא אגלה לך מהו, ובנוסף, אני לא מרגיש שאני תואם להגדרה 'חרא'. בתקווה שתביני, ליאם כרגע-חסר-שם-שני קינג." ליאם אמר ויצא מהשירותים.

ג'ייסון

"אתה מוכן?" שאלתי את ג'ייסון, שאיכשהו, גם על כיסא נוח, הצליח לשבת זקוף.

"כן." הוא ענה לי במבט נחוש של חייל רומי.

"השאלה הכי נפוצה שהייתה אלייך היא למה אתה סומך על ליאם."

"סליחה על חוסר הנימוס, אבל נמאס לי כבר מהשאלה הזאת. אני בוחר לסמוך על ליאם כי אין סיבה שלא. טבע האדם הוא טוב, ואם אדם מתנצל ורוצה לשנות את ההתנהגות שלו להתנהגות טובה יותר, אין שום סיבה שלא לסמוך עליו ולתת לו הזדמנות שנייה."

"אווו, ג'ייסון, אתה כזה מקסים." וויל נכנס לשירותים.

"וויל, מה אתה עושה פה?"

"התשובה של ג'ייסון עניינה אותי, במיוחד אחרי שראיתי את ליאם יוצא מפה - נראה ששאלת אותו שאלות קשות..."

"אם כבר מדברים על ליאם ועליך, את האמת שיש לי שאלה גם בשבילך - 'איך זה להיות אח גדול לשני פוצים דפוקים שיודעים להשפיע על אנשים?' "

"זה מזעזע. אני מחכה שאבא של ניקו יעשה את שלו גם לליאם, ומלא תקווה שהוא מענה עכשיו את אוקטביאנוס."

"וויל!" ג'ייסון אמר.

"תראה, אני מבין אותך. גם לי יש סימפתיה לבחור. בסך הכל, הוא די מסכן, אבל יש הבדל בין סימפתיה לאמון מלא, ואתה צריך להבין מתי כדאי לחצות את הגבול. לגבי ליאו, גם הוא צריך לדעת איפה הגבול בין 'שנאה מוחלטת' ל'חוסר אכפתיות'.  נטירת הטינה רק מזיקה לו. צריך למצוא איזון."

"אתה מודע לכך שכולך מכוסה בחול?"

"באמת?"

"כן, אתה צריך להתקלח." אמרתי. והוא בהה בי. הבנתי באיחור שאני עדיין יושבת בתוך האמבטיה. ג'ייסון הושיט לי יד ויצאתי מהאמבטיה. 

וכך נגמרה ההרפתקאה שלי לוולמארט. טוב, היא לא בדיוק הרפתקאה - בסך הכל הקלטתי שלושה חצויים מדברים על החיים שלהם בתוך אמבטיה. היא גם לא בדיוק נגמרה. למען האמת, היא בכלל לא נגמרה. הייתה לי תחושה שסיפורם של שלושת החצויים האלה, מסובך ומפותל ככל שיהיה, רק התחיל.