האל חייך אליי ואל אור משום מה. התבלבלתי. נראה שגם הדס מבולבלת. רק אור נראה כועס מסיבה שלא הבנו. יוליה שלחה לו מבט שואל. "מה קרה?" שאלה. "מה התוכנית?" הוסיפה. האל צחק. "עליכם רק להגיד את מה שאתם רוצים יותר מכל לסירנות," אמר בנועם ובעיניים משועשעות, "ורצויי שזה יהיה משהו שאתם רוצים מאוד." "בסדר," אמרה הדס. "להיות חופשיים? אני מהקהילה הגאה. זהו." רטנה. מיה שילבה ידיים. "הלם. ידענו." אמרה. הדס הסמיקה כולה. ארוס הניד בראשו לצערי. "לא. עליכם להודות מה אתם הכי רוצים." אמר בחומרה. אני ואור החלפנו מבטים מודאגים. "בקול?" שאלתי בזהירות. ארוס חייך אליי. "אפשר שזה יהיה גם בלב," אמר לשמחתי. אור הרפה את הגוף. "אבל צריך שזה יהיה כשתילחמו בסירנות ותשיבו את רוח התקווה ותאבקו בקיקלופ." הוסיף. החלפנו מבטים מודאגים ואור נשך שפתיים והשפיל את המבט. "אבל אני הכי רוצה לראות שוב את אבא שלי," אמר. "לא מהבחינה הזאת," ארוס אמר. "חשוב איזה אל אני ותבין." אור נחר. "וויל סיפר לי בסוד מה עשית לניקו. אני לא הולך לשתף איתך פעולה." אמר בכעס. העיניים של ארוס נדלקו באור שהפחיד אותי ונצמדתי להדס. היא הסתכלה עליי במבט מוטרד אבל לא עשתה דבר. "אם כך, אתה מוכן להסתכן בלאבד את התקווה. בסדר." רטן האל ונעלם. שתקנו שתיקה מפחידה למשך דקה שלמה. אחריה מיה הזעיפה פנים לאור, שעדיין נראה זועם. "מה קרה לך? צריך להציל את התקווה. תסכים לתוכנית וזהו." אמרה. אור לא ענה, אבל הלב שלי דפק. "אנחנו רק רוצים להיות יחד," אמרתי והסמקתי. "זה הכל." אור עדיין שתק. הדס נראתה מודאגת ויוליה גם. מיה חיכתה. "טוב," רטן אור לבסוף. "אבל רק הפעם." מיה חייכה. "יופי. אז כדאי שנעלה למעלה, כי הגענו." אמרה.