אוקיי, אז מסתבר שאבא שלי אל ושיש לצמיד שלי ולי כוחות על. הידד? רצנו לכיוון הבן אדם המוזר שקיבל אותנו קודם ושעכשיו היה בכיסא גלגלים. ריחמתי עליו. ועם זאת החנקתי יבבה בכל הכוח. לא היו לו ארבע רגליים לפני רגע? חששתי שאני משתגעת. אור הסביר לו במהירות משהו שעדיין לא הבנתי: נבואה? מישהי בשם רייצ'ל שהיא האורקל של המחנה הזה? חייבים לצאת למסע לים ה...והפעם כבר צווחתי כשהוא אמר את השם של הים ומיה הסתכלה עליי בדאגה ויוליה מדיסון במבט מוטרד. "חוף מלא יצורים מפחידים כמו ליסה?" שאלתי בפחד. מיה חייכה להפתעתי וצחקקה. הבן אדם בכיסא הגלגלים שהציג את עצמו ככירון גם חייך ואפילו יוליה חייכה בעודה חוזרת לסקור את כל המחנה, שיצא לקראתנו והסתכל עלינו בסקרנות כמו שילדים קטנים היו מסתכלים על ממתק חדש שיצא לחנות. זה לא מצא חן בעיני. "אני מוותרת." רטנתי. "תקחו מישהו אחר להרפתקה הזאת." מיה המשיכה לצחוק והנער שקראו לו אור חייך. "הו לא, רובי. זה רק שם. רק בתוך הים עצמו מתחבאות המפלצות, והמפלצת האדירה מכולן- כריבדיס. היא בולעת ויורקת את אוייביה, באיזור שבני התמותה קוראים לו 'משולש ברמודה'. על החוף יש רק ארבע מפלצות." הסביר והחמצתי פנים ושילבתי ידיים, מקווה מאוד שזה מסווה את זה שאני רועדת מפחד. "ממש מרגיע." רטנתי עוד. טוב, זה הרגיע אותי, אבל לא לגמרי. "איזה מפלצות יש על החוף?" יוליה מדיסון שאלה בהיסוס. "הסירנות," הדס אמרה להפתעתנו ואז התכווצה כשהסתכלנו עליה. "אה, כן. מאיפה את יודעת?" אור שאל אותה. היא בלעה רוק. "סבתא שלי קנתה לי ספר מיתולוגייה יוונית." מלמלה במבוכה. אור הנהן. "היא כנראה יודעת עלייך." אמר. "מה התחלת להגיד?" שאלתי. הדס חייכה בהיסוס. להפתעתי היא התחברה אליי ואני אליה מהרגע הראשון, שזה מפתיע, כי כמעט אף אחד לא מתחבר אליי. אבל זה מצא חן בעיניי. "הסירנות שרות ומפתות אנשים אליהן במה שהם הכי רוצים לראות." אמרה בהיסוס. "ואז הן הורגות אותן." קפאנו כל החדשים.

"זאת לא בעייה," מיה להפתעתי אמרה בביטול. "אה מיה, שמעת את החלק שבו הן הורגות?" שאלתי בפחד. בסדר...אז אמרתי שאני לא פוחדת מהמוות. אבל אהבתי לחיות. מיה חייכה בשעשוע. "נשים אטמי אוזניים. ככה פרסי ואנבת' עשו." "מי?" הדס שאלה. "נסביר אחר כך," אור אמר. "אבל מיה צודקת. אפשר בהחלט לעשות ככה." אמר ונשם בהקלה. "ולמרבה האירוניה, יש כאלה בביתן שלנו." הוסיף. יוליה חייכה בהיסוס. "מגניב. שנצא?" כירון הנהן בחשש. "תצאו מחר אחר הצהריים." אמר. הנהנו והלכנו להתארגן כשאני הולכת להדס בריצה והיא מסתכלת עליי בהפתעה אבל מהנהנת. נראה שגם אותה הפתיע שמישהו רוצה להתחבר אליה, וזה גרם לי רק להתרגש יותר. "מה את עוד יודעת על ים המפלצות?" שאלתי. היא חייכה בהיסוס. "לא הרבה. מה שאמרו." אמרה. הנהנתי בהבנה. "אז את בת אפולו?" התעניינתי והיא חזרה לחייך והנהנה. "מה היכולות שלך?" שאלתי בסקרנות. "אממ," היא הסמיקה. "אני עוד לא ממש יודעת. בינתיים יש לי שמיעה אבסלוטית אדירה-" "מה זה אומר?" שאלתי בהיסוס. "זה אומר לזהות איזה צליל את שומעת בלי לנגן ואז לזהות," הסבירה והנהנתי. "מה עוד?" שאלתי. היא משכה בכתפיים. "אני גם יוצרת ומנגנת מגיל צעיר.שלוש, משהו כזה. ואממ... כשאני לא בשמש אני מרגישה חלשה יותר." היא אמרה. הרהרתי. "אולי הכוח שלך קשור בשמש," הצעתי והיא חייכה. "אולי. כמו  אור" אמרה וצחקה. "מה מצחיק?" שאלתי בחיוך. "אור קורן כשהוא מתרגש." הסבירה. הנהנתי בהבנה. "הוא קרן מקודם, כשהגעתן." הנהנתי שוב. שמענו אחרי זה צעדים חזקים והסתובבנו וגילינו את מיה אור ויוליה רצים אלינו ומתנשפים. "מה קרה?" שאלתי כשנראה שהדס מתביישת. "חייבים להתאמן בכוחות שלנו קודם," מיה אמרה ואור הנהן כשהוא עדיין מתנשף. "הבסיסיים, לפחות. יוליה לא תזמן ברקים ואת לא תעשי מסע צללים- ""מה אני לא יעשה?" דרשתי לדעת והוא חייך חיוך חלוש, סמוק. "רואה? את אפילו לא יודעת מה זה, וזה חלק ממך. כדאי שנכיר קודם את היכולות שלנו." הנהנתי בהסכמה, אם כי תהיתי למה הלב שלי התחיל לדפוק כשראיתי שהוא הסמיק. הלכנו בעקבות מיה ואור אל המגרש.